עד הלקוח האחרון

פתחתי את הדלת. העיניים שלי לא הצליחו להחליט אם מה שהן רואות מפליא יותר או מחריד יותר: כל הקירות היו צבועים באדום. באמצע החדר, על שטיח מקיר לקיר בצבע אדום, עמדה מיטת מים בצורת לב אדום. מסביב היו מגבות אדומות. אני נשבעת שראיתי גם קונדומים אדומים. הכל אדום - הכל חוץ מיפני פצפון, שישב עירום על כיסא ליד המיטה. הקיר שמול המיטה היה מלא לגמרי במגירות קטנטנות. בכל מגירונת היתה הפתעה אחרת: ויברטורים, אזיקים, קונדומים בטעמים, ערכות סאדו. אבל היפני, כנראה, לא היה טיפוס של אביזרים. לפני שהספקתי להגיד "אוגנקי דס קה" - שזה "מה שלומך" ביפנית - הוא שם קונדום, גמר, השאיר את הכסף על המיטה ונס על נפשו.

שם, ביפן הרחוקה, בתוך אמבטיה אדומה מלאה בקצף אדום (איך עושים קצף אדום? והאם זה בכלל בריא לעור?), הבנתי שזה היה הלקוח האחרון שלי. לא נגעלתי, לא התאכזבתי, לא כאב לי, לא נהניתי, לא גמרתי. היה רק מין כלום גדול כזה - כלום בודד ומרוקן. ידעתי שאני יכולה להמשיך, אבל לא ליהנות יותר לעולם. הבנתי שנגמרה ההתרגשות, שמעכשיו זה סתם כסף. ותמיד ריחמתי על זונות שעובדות רק בשביל הכסף.

כן, אבל אני אפגוש המון בנים

בואו נגיד שקוראים לי מירב. נולדתי בארץ המוטרפת הזאת לפני 25 שנה, לזוג הורים אשכנזים-בורגנים - אמא רופאה, אבא מהנדס. אני לא נרקומנית, אין לי חובות ענק, אף אחד לא חטף אותי, אני באה מבית טוב ומבוסס, ולמראית עין לא היתה לי שום סיבה ממשית לעסוק בזנות. ואני מצטערת לנפץ את האשליה לכל הלקוחות הנאמנים שלי, אבל מעולם לא הייתי צריכה שיצילו אותי. אז למה בעצם הפכתי לזונה בגיל 14 וחצי? כי רציתי להפוך לזונה בגיל 14 וחצי.

גדלתי בכפר נידח בצפון הארץ. שנאתי את האנשים, שנאתי את השעמום, שנאתי את המגוון המצומצם של הריגושים ושנאתי את המשפט "כשתהיי גדולה תביני". לא הסכמתי שיכתיבו לי מתי ללכת לבית הספר ומתי לאכול ומתי להירדם, אז עזבתי כדי להיות אדון לעצמי. ההורים שלי יגידו שברחתי, במשטרה יגידו שהפרתי צו של שופט כשברחתי מהאפוטרופוסים החוקיים שלי, אבל אני - אני אגיד שסופסוף הייתי חופשיה.

הייתי בת 14 כשהגעתי לאילת עם תיק גב קטן ובו תחתונים להחלפה והמון התרגשות. הסתובבתי בחוף עם חזייה וג'ינס קצרצר, והתפננתי. בכלל לא עניינה אותי העובדה שאין לי כסף אפילו לקוטג'. עברו עלי שלושה ימים נהדרים: שתיתי מברזיות, התקלחתי על החוף, ישנתי על החול. אבל בשלב מסוים הבנתי שאי אפשר לאכול אותו.

המצב נראה כמשתפר כשגבר בשם משה אסף אותי, הציע לי מיטה חמה ואוכל פושר, אבל כשירדה החשיכה הוא ירד לפסים אינטימיים וניסה לכפות את עצמו עלי. בנס הצלחתי להתאפס, ארגנתי את המכה המפתיעה והכואבת ביותר שהיתה לי בסביבה - יש לי חגורה ירוקה בקראטה - וברחתי. אז, בגיל 14, עדיין לא הבנתי שבחיים האלה אין שום דבר בחינם; היום, בגיל 25, אני מאחלת למשה היקר אימפוטנציה ארוכה.

באמצע הלילה חזרתי לחוף שלי, ושם הרשיתי לעצמי להתפזר לאלפי חתיכות. תוך כדי הבכי, דרך מסך מעורפל של ייאוש ובושה, הבחנתי בקבוצה קטנה של נערות. ביניהן היתה אליה, ילדה יפה וצנומה שהגישה לי ג'וינט וחיבוק והקשיבה לסיפור שלי במה שנראה כמו סקרנות כנה, אבל כשהגעתי לסוף היא פרצה בצחוק מתגלגל. לא ידעתי אם להיעלב או להצטרף אליה, אז בחרתי בהבעה אמביוולנטית.

אליה הסבירה לי שאני לא צריכה שום טובות משום משה, כי אני יכולה לעשות המון כסף - כמוה וכמו החברות שלה. התגובה הראשונית שלי היתה, כמובן, שאין מצב שאני אמכור את הגוף שלי תמורת כסף, אבל אליה הציגה בפני את אידיאולוגיית החיים שלה בצורה מסודרת ובהירה כל כך שלא יכולתי שלא להתאהב בה. כשהרגשתי שאני מתחילה גם להסכים איתה ביקשתי ממנה כמה דקות להרהורים, והתרחקתי כדי לפתוח בדיאלוג עם עצמי.

בהתחלה חשבתי על זה שאנחנו, הנשים - כולנו זונות לפעמים. הרי כל אשה בעולם מקיימת לפעמים אקטים מיניים שהיא לא שלמה איתם, אם זה בגלל ש"חבר שלי פינק אותי היום כל כך ובזבז המון כסף כדי שאהנה אז יאללה, ניתן לו", או "כדי שבעלי יפסיק לנג'ס". ואז חשבתי על עוד משהו: על זה שאני אוהבת גברים. אני אוהבת אותם מלאים ורזים, גבוהים, נמוכים, צעירים, מבוגרים, שעירים וחלקים. מבחינתי יש בכל אחד מהם קסם שונה ואוצר אחר של ידע, סקס-אפיל ותנוחות חדשות שעדיין לא שמעתי עליהן.

כל המחשבות האלה היו באמת נחמדות מאוד, אבל הן לא הובילו אותי לשום מקום. אז עכשיו פשוט עשיתי את השיקולים שלי לגבי היתרונות והחסרונות של המקצוע, וזה מה שיצא:

יתרונות

1. יהיה לי יותר נסיון מיני, ונסיון מיני = הנאה מינית.

2. אני אפגוש המון בנים.

3. יהיה לי איפה ואיך לאכול ולישון.

4. יהיה לי המון כסף, שאותו אקבל תמורת דבר שאני מאוד רוצה לעשות.

חסרונות

1. אני אהיה זונה.

את הלילה העברתי עם אליה והחברות שלה בדירה/ משרד שלהן, ובבוקר הן ארגנו לי פגישה עם אבי, הסרסור. פחדתי שהוא יבקש לעשות עלי סיבוב נסיון בעצמו, אבל אליה הרגיעה אותי והסבירה שהוא פה בשביל הכסף, לא בשביל הסקס.

אבי הסביר לי את חוקי המשחק: הלקוחות מתקשרים למשרד (כלומר, לסלון שלנו), ומזמינים בחורה על פי קריטריונים חיצוניים. כשהלקוח בוחר מישהי, מסבירים לו מה היא עושה ולא עושה כדי להימנע מאי-הבנות עתידיות - ואז אנחנו, הבנות, מגיעות במונית לבית המלון או לבית הפרטי. אם הלקוח מרוצה מהמראה החיצוני, ניגשים לעניינים (אבל לוקחים את הכסף מראש). אם הלקוח מתבאס, הוא יכול לבטל את ה"הזמנה" ולשלם רק 30 שקל על המונית. למזלי ולמזלו של האגו העצום שלי, מעולם לא ביטלו אותי. אני, מצדי, דווקא ביטלתי כמה וכמה לקוחות עקב רמת צחנה גבוהה מדי ו/ או ערסיות מופגנת מדי.

כל בחורה בתחילת דרכה נשלחת ללקוחות הקבועים כדי לאבחן את רמת הביצועים שלה, והם מדווחים לאבי על התוצאות. לפני הלקוח הראשון שלי לא יכולתי להיות ממש אופטימית לגבי התוצאות, כי עד אז היה לי רק חבר אחד, וכשהוא ביתק את בתולי - וגם אחר כך - לא הבנתי מה הרעש הגדול סביב יחסי מין. לא ראיתי כוכבים, והפה שלו הסריח. אבל כוכבים זה בדיוק מה שראיתי עם הלקוח הראשון השלי.

אני זוכרת את החדר המצוחצח ואת מנורת האולטרה-סגול שהבליטה תמונה זוהרת של עץ. הצמרת שלו, במקום עלים וענפים, היתה אשה יפה עם הבעה של אקסטזה מוחלטת.

אני חושבת שאפילו הלקוחות נבהלו מעוצמת האורגזמות שלי

הוא נכנס לחדר ומדד אותי במבט, לאט-לאט, כאילו לא החליט עדיין אם לשכור את הסחורה. חשבתי שאני מתעלפת: הוא היה זקן ומבולגן ממש כמו סבא שלי, ואת לא רוצה לחשוב על סבא שלך ברגעים האלה. פקדתי על עצמי להפסיק להבהיל אותי, וממש בכוח מרחתי על עצמי את החיוך הכי סקסי שיש לי, תוך שאני מזכירה לעצמי לנשום דרך האף. הוא התקרב ושלף מהכיס האחורי של המכנסיים ערימת שטרות, הניח אותם על המיטה והתחיל להתפשט. את החרדה והגועל שעברו עלי עד שהוא נכנס לג'קוזי אני אחסוך מכם.

אחרי טבילה משותפת ושתיקה צורמת ניגשתי לעניינים. ניסיתי ללוש אותו בכפות הידיים - זה לא שידעתי מה עושים - עד שהסבא הבין עם מי יש לו עסק, ותפס יוזמה. הוא נישק אותי, נשיקות רטובות וכלבלביות לאורך הגוף. הזכרתי לעצמי לנשום, לא משנה מאיפה. ואז הוא קם מהמיטה הרחבה לכיוון הבגדים שלו. לא הבנתי כלום. מה, נגמר?

הוא חזר עם חולצת הטריקו שלו ביד, כרך אותה סביב העיניים שלי ואמר: "פשוט תתפנקי לך. תיהני". אז התפנקתי. הוא נישק אותי לאט ובעדינות מכפות הידיים ועד לבהונות, עם ליקוקים מזדמנים ונשיכות קטנות. בשלב מסוים תהיתי למה הוא לא נוגע בחזה שלי, ולמה הוא לא דוחף אצבעות כמו האקס הדביל והמיתולוגי שלי. ואחר כך כבר הייתי רטובה מדי בשביל לתהות. כשהוא ירד בקו ישר למשולש המגולח שלי, התביישתי מרוב תשוקה. כשהוא הכניס בעדינות את האצבע, התחשמלתי מרוב זרמים.

כשהכל נגמר חלחל איזה פחד למחשבות שלי. אני לא זוכרת ממה בדיוק פחדתי: אולי ידעתי עמוק בפנים שאחרי הלקוח הראשון כבר לא תהיה דרך חזרה ואני תמיד אהיה זונה. שם, ליד ערימת כסף וגבר שעיר שהיה יכול להיות סבא שלי, שאלתי את עצמי אם אני מתה - או שאולי היום התחלתי לחיות.

הפעמים הראשונות שלי התאפיינו בלא מעט מבוכה. ממש הציק לי הרעיון שיראו אותי עירומה, למרות שבימים ההם הייתי רזה מאוד, בלונדינית, עם חזה בינוני-עד-קטן בעל חוש הומור לא מבוטל, פנים בובתיות והבעה תמימה ודבילית. ממש כמו שאתם אוהבים אותנו.

בהתחלה הייתי יוצאת מהמקלחת עטופה במגבת הכי גדולה שהיתה לי ומעמעמת את האורות עד חושך מוחלט. כשהלקוח היה שואל מה אני עושה, הייתי מחרטטת משהו כמו "בוא נדמיין שהכרנו לפני שעה בפאב ונעשה את זה רומנטי". אבל לאט-לאט, בזכות הגברים הנהדרים שהכרתי, הצלחתי להתגבר על המבוכה ולעשות שולם עם הגוף שלי. לעומת זאת, הידיעה שאני עומדת לנשום, לאכול ולקבל כל היום זין לא הפריעה לי מהרגע הראשון.

בתור ילדה קטנה, ומאוחר יותר כבחורה צעירה, מעולם לא הרגשתי פסולה או זולה בגלל הפרנסה שלי. היו ימים שבהם כל כך נהניתי שרציתי לצעוק מהגגות שאני זונה, ושטוב לי. אחרי כל לקוח מיוחד ומעניין הרגשתי דחף להתקשר להורים או אל החברות הטובות שלי ולספר מה עשיתי היום בעבודה, אבל כבר אז הכרתי מספיק טוב את המנטליות הישראלית בכלל ושל הקרובים אלי בפרט, אז סתמתי.

בניגוד לצורך בדיסקרטיות, לחוקים ולתקנות של אבי היה קל להתרגל. למשל החובה לשים קונדום (מי ששכחה את הפריט החלקלק והחשוב הזה, עפה). והמקלחת: תמיד חובה בהתחלה, רצוי עם הלקוח. והיה גם העניין עם הפלאפון: אבי נתן אחד לכל אחת מהבחורות, וכשהוא היה מתקשר אל אחת מאיתנו - לא משנה אם באותו רגע הרגליים שלך היו באוויר, הראש על הרצפה והידיים מאחורי הגב - היינו חייבות לענות.

המחירים לשעה של תענוג נעו בין 300 ל-500 שקל, ובסוף היום התחלקנו עם אבי שווה בשווה. שכר הדירה, האוכל, הקונדומים, חומרי הסיכה והמוניות היו על חשבונו. אנחנו היינו צריכות רק להזדיין.

לכל בחורה היו מה שנקרא "פרטים" משלה, ה"עשי ואל תעשי" שלה. הפרטים שלי, שמעולם לא השתנו, היו כאלה:

עשי

1. הלקוח מתקלח כשאני יחד איתו. הוא חושב שאני מחרמנת אותו, אבל בעצם אני בודקת שהוא מסתבן ממש טוב.

2. מסז' ארוטי עם שמנים ארומטיים.

3. מציצה עם קונדום.

4. שני אקטים מלאים עם קונדום.

5. אם עכשיו הוא רוצה לרדת לי, אני שמחה נורא - אבל רק בתנאי שהוא משתמש קודם במי-פה שאני מספקת, ומגרגר אותם לפחות 30 שניות.

אל תעשי

1. ליקוקים ונשיקות בפנים. לשחזר את האיפור אחרי כל לקוח זה הרבה יותר מדי עבודה.

2. נשיקות בפה. טוב, אלא אם כן הלקוח ממש-ממש סקסי.

דברים אחרים כן השתנו עם הזמן: בתחילת דרכי, למשל, לא הסכמתי לשמוע על אנאלי, סאדו-מאזו וחריגים למיניהם. ומצד שני, באותם ימים החלטתי שאני לא מפלה בענייני דת, צבע, מין - או לאום.

המדיניות הזאת עמדה למבחן כשהגיעה הזמנה של בחור ערבי. הסכמתי בלי להסס - בכל זאת, הייתי שמאלנית בת 14 - עליתי על מונית והגעתי למלון, שם חיכה לי ערבי קטן בלי כאפיה. הכל הלך חלק עד שירדתי לו, וברגע של אקסטזה הוא התחיל למלמל: "כן, יהודיה, תמצצי, תמצצי. עוד מעט אני אקרע אותך, יהודיה קטנה".

שמאלנית או לא, טסתי לשירותים והקאתי את כל הכליות, הכבד, הנשמה והשווארמה שאכלתי בבוקר. אחר כך התקלחתי, צחצחתי (מזל שבמלונות יש מברשות חד פעמיות), התלבשתי והסברתי ש"כנראה חטפתי קלקול קיבה". החזרתי לו את רוב הכסף, וברחתי.

במקרה אחר הגעתי לבית פרטי מלא בתמונות של הרב עובדיה יוסף ושל זוהר ארגוב. על הספה חיכה לי ערס קטן עם גורמט כבד; הוא היה צנום ונראה בלתי מזיק, אבל כשהגענו למיטה הוא העמיד אותי על טעותי - במובן הכי מילולי של הביטוי. במשך 60 דקות מלאות הוא לא הפסיק לזיין, בכל תנוחה אפשרית ובכל מקום בבית. אני חשבתי על ארבע אפשרויות: או שהוא סופרמן, או שהוא לקח ויאגרה, או שהוא השתחרר ממש עכשיו מהכלא - או שכל התשובות נכונות.

ההתנסויות האלה, וגם כמה אחרות שחוויתי בשלושת השבועות של הטירונות המאוד-אינטנסיבית שלי אצל אבי, הובילו אותי לשלוש מסקנות:

1. אסור לי לעבוד שלושה שבועות רצופים, אחרת לעולם לא אוכל ללכת ישר.

2. ערבים וערסים הם מחוץ לתחום בשבילי.

3. יש לי המון כסף בשביל ילדה בת 14 וחצי.

הכסף שעשיתי אצל אבי איפשר לי לעבור לתל אביב. מצאתי שם עבודה חוקית לגמרי, רק בלי תלוש משכורת (טוב נו, חוקית כמעט לגמרי), התנזרתי מכל סוג של חילופי נוזלים ותכננתי טיול לארץ רחוקה יחד עם אליה, שהצטרפה אלי כעבור זמן קצר.

הייתי בת 15 כשעליתי על המטוס. כשחזרתי חיכו לי בסבלנות בשדה התעופה נציגים של משטרת ישראל, כי מישהו משועמם בדרגים הגבוהים החליט שילדה בת 15 וחצי לא יכולה להסתובב בלי מבוגר שינגב לה את האף - כאילו שאין יותר אנסים, גנבים ופורעי חוק בישראל.

חצי השנה הבאה זרמה דרך מערכת החוק המאוד מפותלת והמאוד לא הגיונית. עברתי ממוסד אחד לשני, עד שביום ההולדת ה-16 שלי החלטתי שנמאס לי מהביורוקרטיה הכפויה הזאת - מה גם שאחרי שנה וחצי של התנזרות מוחלטת חיפשתי מזור לתסכולים המיניים. הפתרון היה די מתבקש, אבל את ההחלטה לחזור לזנות לקחתי רק אחרי שעות ארוכות של הרהורים בחוף הים של תל אביב. זה המקום הכי טוב להרהורים שאני מכירה.

את הקאמבק שלי עשיתי ב"מכון בריאות" תל אביבי. נכנסתי, ביקשתי לראות את בעל המקום - והוא הגיח מיד, אסף אותי אל חיקו ובישר לי בחדווה שאני הישראלית הראשונה שתעבוד בהיכל הזיונים הזה. שחררתי חיוך מלא גאווה לאומית, והחלטתי להראות לכל הרוסיות שאי אפשר להתחרות בתוצרת הארץ (אבל שיהיה ברור: יש לי כבוד גדול לרוסיות שעבדו איתי. רובן בחורות אינטליגנטיות, שהיו מעבירות את הזמן בין לקוח ללקוח עם ספרים מתורגמים לרוסית של סול בלו, ג'יימס רדפילד, פאולו קאולו. פעם אפילו ראיתי אצל אחת מהן דוסטויבסקי, אבל חשבתי שזה כבר קצת מוגזם).

העבודה במכון, למה לשקר, היתה קצת משפילה. כל הבנות היו יושבות בסלון ענק מלא מראות, ספות קטיפה בצבע בורדו, שולחנות אמייל ושטיח מקיר אל קיר (גם הוא, איך לא, בבורדו). הלקוחות היו נכנסים, עוברים בדיקה גופנית אצל מאבטח שנולד בחדר כושר, מתיישבים ובוחרים את הבחורה שלהם. אז הלקוח והבחורה היו נכנסים לחדר צדדי ומסכמים ביניהם את ה"פרטים". אם הפרטים של הבחורה נראו מתאימים, הם היו עולים לקומה השנייה, לחדר עם ג'קוזי ומיטה ענקית. אם לא, הלקוח היה חוזר מבואס לסלון ובוחר לו פיסת בשר אחרת.

לי היו שתי בעיות עיקריות עם המכון: קודם כל, שוק הבשר הזה הגעיל אותי. ודבר שני, ללכת עם כל אחד שרוצה אותי - זה לא מה שעבר לי בראש כשהחלטתי לחזור למקצוע. שם, בחוף הים, החלטתי לאהוב את כל הלקוחות שאהיה איתם ולתת מעצמי 100 אחוז, גם כדי ליהנות מהעניין וגם כדי להשאיר אותם בפה פעור. ואת לא יכולה לאהוב מישהו רק כי הוא החליט שבא לו עלייך.

כדי לשרוד שם יותר מיומיים המצאתי שיטת סינון. באותה תקופה נראיתי בדיוק כמו רוסיה - שיער צבוע לבלונד, עיניים כחולות - ועל זה שיחקתי: אם היה נכנס להיכל הסקס לקוח שמצא חן בעיני, הייתי מתחילה לדבר עברית בקול רם עם אחת הרוסיות (שלא הבינה כלום ממה שאמרתי, אבל למי אכפת), רק כדי שהלקוח יבין שאני צברית. אם היה נכנס מישהו מאיים או סתם מטונף, הייתי מצטנפת בפינה ושותקת כמו רוסיה טובה. ואם אחד כזה בכל זאת היה מחליט "לקחת" אותי, הייתי נותנת לו את הפרטים בחדרון הקטן בצורה כל כך קרה ונטולת חשק, שלא היה שום סיכוי שהוא יסכים.

אלה שכן עברו את הסינון שלי קיבלו תמורה מלאה לכסף, והשמועה על הצברית שיודעת לפנק עשתה כנפיים. אפילו לקוחות קבועים של כמה מהרוסיות הוותיקות, שביקרו אצלי - נשארו אצלי. מיותר לציין שזה לא עורר יותר מדי אהדה כלפי בקרב עמיתותי הנכבדות, שפתחו נגדי בחרם שתיקה (אבל הן דיברו כל כך מעט עברית בכל מקרה, שזה לא היה שינוי משמעותי במיוחד באווירה).

אחרי חודש של עבודה במכון - שבוע כן שבוע לא, כמו טבחים בצבא - הגיע הלקוח ששבר את גב הגמל. הוא היה חרדי קטן ומדובלל, שהסקרנות דחקה בי לקבל אותו; זאת גם היתה ההזדמנות הראשונה שלי לעשות את זה עם פינגווין.

נכנסנו לחדר התענוגות, ואחרי טבילה בג'קוזי הוא הורה לי לא לדבר ולשכב בשקט עם רגליים פתוחות. חשבתי שהוא מעוניין באיזשהו סוג של משחק מקדים, אולי משהו קצת ביזארי, אבל הוא אמר: "את תשכבי בשקט, אני אעשה ביד, אגמור לך על החזה ואלך הביתה". ואז הוא הניח לי על הפרצוף - די בעדינות, יש לציין - כרית.

עדינות או לא, עכשיו חטפתי עצבים. "או ששנינו נהנים - או שאתה עף", הבהרתי לו.

"אבל אני אדם דתי", ענה החוליגן, "תביני אותי".

באותו רגע הפסקתי להיות זונה עם לקוח בעייתי - והפכתי לבחורה חילונית שאיזה חרדי מנסה לעשות לה בדיוק את מה שהחברים שלו עושים למדינה שלה כבר שנים. וככה זה יצא ממני: "אתם תופסים את המדינה שלי בביצים. כל מה שאתם מסוגלים לעשות זה לחיות על הכסף של משלמי המסים, ולחפור בכתבי קודש שרק אלוהים יודע מי כתב אותם. אז מתוק שלי, אולי על בן גוריון הצלחת לעבוד, אבל אצלי במיטה לא מתקיים הסטטוס-קוו. אז או שאתה מזיין - או שאתה מחכה לאשתך שתסיים את ימי הנידה. אתה יודע מה, פשוט תעוף מפה".

תתפלאו, אבל הוא באמת עף - ישר לבעל המכון. ואני, כופרת שכמותי, עפתי מיד אחריו.

עברו קצת יותר משלוש שנים מאז הפינגווין ועד הלקוח הבא שלי. אחרי החודש הלא-סימפטי במכון חזרתי להורים המודאגים שלי, לכפר הנידח בצפון. הייתי בטוחה שהנה אני חוזרת אל התלם (או בעצם מצטרפת אל העדר), אבל נזרקתי מכל מוסד לימודי שהסכים לקבל אותי.

בעקבות התקף רגעי של פטריוטיות התגייסתי לצבא. להפתעתי - ואני מניחה שגם להפתעתו - שירתתי שירות מלא. בעצם, כשאני חושבת על זה, הצבא היה המסגרת היחידה שבה שרדתי עד היום. עם המון משפטים, ריתוקים ואזהרות בתיק, אבל שרדתי.

ביום השחרור, ממש ברגע שסיימתי את מסכת הטרטורים בבקו"ם, נזלתי ישר בחזרה לתל אביב. חיפשתי מקום עבודה חדש; רציתי לעבוד לבד, להתחלק ברווחים רק עם עצמי, אבל הייתי זקוקה לקליינטורה קבועה. הייתי אמנם חמושה בכמה מספרי טלפון של לקוחות קודמים, אבל זה היה רחוק מלהספיק. וככה יצא שבגיל 19 וחצי הגעתי לעוד "מכון בריאות", הפעם בדרום תל אביב.

הבעלים היה ישראלי והבנות היו, כמובן, רוסיות, אבל פה נגמר הדמיון למכון הראשון. זה היה מקום ברמה אחרת לגמרי, עם מחירים ברמה אחרת לגמרי ועיצוב הרבה יותר חמים ומתוחכם: בכניסה היו מצלמות, כך שהבחורות ידעו פחות או יותר איך כל לקוח נראה עוד לפני שהוא נכנס. ואם הבחורה לא הספיקה לבחון את הלקוח דרך המצלמה, בכניסה היתה גם מראה חד-כיוונית ענקית, כמו במשטרה. ללקוח, מיותר לציין, לא היה מושג שמסתכלים עליו.

כל בחורה היתה פותחת את הדלת בתורה, ומובילה את הלקוח לחדר ההמתנה. שם היא היתה מוודאת שהוא לא מסומם, שיכור או ערבי (זה נשמע גזעני וזה באמת גזעני, אבל אף בחורה שם לא היתה מקבלת לקוח ערבי). אם הוא ענה על אחד מהקריטריונים האלה, בעל המקום היה מלווה אותו בעדינות החוצה. אם הכל היה בסדר, הוא היה מקבל את מה שהוא בא לקבל.

העבודה במכון היתה מענגת במובן הכי שלם של המלה - בעיקר כשבסוף כל משמרת הייתי משחררת את האורגזמה היומית שלי לחופשי. אבל כשהייתי משתפת את שאר הבנות בסיפורים שלי הן לא הבינו איך אני מסוגלת ליהנות, שלא לדבר על לגמור, עם לקוח. כנראה שהיה לי יותר מדי זמן פנוי באותה תקופה, כי החלטתי ללמוד את הנושא. בהתחלה תחקרתי את הבנות בטענה שאני כותבת ספר על המקצוע (וזה לא היה שקר. בקרוב, אני מקווה, בחנות הספרים הקרובה לביתכם). אחר כך, מכיוון שיש תשובות שהים של תל אביב לא יכול לספק, ביליתי לא מעט בספריה - בעיקר עם פרויד.

פרויד הסביר לי (במלים מאוד מסובכות, שלקח לי לא מעט זמן להבין), שרוב הזונות עברו התעללות מינית כזאת או אחרת - את זה אישר גם התחקיר שלי עם הבנות - ושנשים שעברו התעללות מינית מגיבות לטראומה בשלוש צורות שונות. חלקן נגעלות מיחסי מין ונמנעות מהם, חלקן מקיימות יחסי מין מתוך רצון לנקום או "להתעלות מעל" למין הגברי - וחלקן פשוט אוהבות יחסי מין, והרבה.

אני שייכת לקטגוריה השלישית: עברתי התעללות מינית בילדותי, ועם הזמן השלמתי עם זה ואפילו סלחתי. מעולם לא התביישתי במה שקרה, אבל גם לא התנדבתי לשתף כל אחד בסיפור - מה שמסביר למה לא הזכרתי את זה עד עכשיו (ולא, אני לא מדברת על ההוא באילת), וגם למה לא תקבלו ממני יותר פרטים בנושא. בכל מקרה, בבקשה לא לשלוף כינורות ומזמורים של אום כולתום. אם אתם נורא רוצים לנחם אותי, אפשר לשלוח לי איזה וויסקי מובחר.

אם לחזור לכרוניקה, אז אחרי הטיפול אצל פרויד חזרתי לעבודה המועדפת עלי מלאה בתובנות חדשות:

1. אני נורמלית.

2. אני אוהבת גברים.

3. מרוב נורמליות אני אוהבת גברים עוד יותר.

את איל הכרתי אחרי חודש של עבודה במכון. הוא הגיע כלקוח, ובסיומה של אורגזמה משותפת הציע לי ללכת איתו הביתה. הסכמתי - וכשהוא ביקש ממני להפסיק לעבוד, הסכמתי שוב.

בלי שום רקע בתחום לקחתי על עצמי את תפקיד האשה הקטנה: ניקיתי את הבית, חיכיתי לו עם ארוחה חמה. בין לבין סיפקנו אחד את השני ברמות של רגש שמלים כתובות רק יעשו להן עוול - עד כדי כך שבין פשטידה לחריימה חשבתי לי שאולי בכל זאת קיימת אהבה מושלמת בעולם הזה. אבל אחרי כמה שבועות של עיסוקים שוליים בעבודות בית משעממות (שלי) וסטירה אחת (שלו) שוב התפלספתי עם עצמי והבנתי: כן, האהבה מן הסתם קיימת. אבל אלא אם אתה מרגיש כמו איזה פאזל שחסרה לו חתיכה, החיפוש אחריה מתיש וחסר תכלית. ואני אף פעם לא הרגשתי ככה.

חזרתי למכון בדרום תל אביב, צברתי לא מעט קליינטים ולא מעט כסף, אבל אחרי חודשיים פגשתי לקוח שהצליח לערער לגמרי את שלוות הנפש שלי. הוא היה מאלה שאוהבים לדבר, אז דיברנו. שטחתי בפניו את התיאוריה הפרוידיאנית שלי על "המקצוע ואני", והוא אמר שאולי אני פשוט לא מעריכה את עצמי מספיק, שאולי נדמה לי שאני לא מספיק טובה בשביל לעסוק בעבודה רגילה ולאהוב גבר רגיל. כמובן שמאוד התעצבנתי - וכמובן שאחרי שהוא הלך, התחלתי לחשוב שאם התעצבנתי כל כך כנראה שיש דברים בגו.

את חשבון הנפש שלי עשיתי במזרח. טסתי עם מספיק כסף ביד כדי לבלות שם שנה, וחזרתי עם הרבה בטחון עצמי ושקט נפשי, אבל בלי שקל על התחת. ההורים עזרו לי לשכור דירה קטנה בתל אביב, התחלתי לעבוד בקיוסק, ובשעות הפנאי קראתי ספרים והתנדבתי לצער בעלי חיים. שם הכרתי את אלירן, שהציע לי לעבור לגור איתו בערך חמש דקות אחרי שהכרנו - לא רע בשביל מערכת יחסים שהתחילה כשניקינו יחד קקי של כלבים.

שנינו היינו מאוד קמצנים בשיחות על העבר, אבל היה משהו בהווה של אלירן שלא יכולתי להתעלם ממנו: הוא היה מפוצץ בכסף. בארנק שלו אף פעם לא היו פחות מ-1,000 שקל. חשבתי שהוא בטח סוחר סמים, אבל יותר משהטריד אותי העיסוק הנוכחי שלו, הטריד אותי העיסוק הישן שלי. בשנים הראשונות בזנות החלטתי פה אחד שאם יהיה לי חבר ונחזיק מעמד יחד יותר מארבעה חודשים, אני אספר לו מה עשיתי לפרנסתי מגיל 14 וחצי. והחודשים עם אלירן עברו ממש מהר.

כשהמועד הגיע, החלטתי שהמקום הנכון להתוודות בו הוא (טוב, איך לא) חוף הים של תל אביב. קניתי כמות עצומה של וויסקי ובשר, ועשינו על האש - הנחתי שאם הוא יאכל ממש הרבה, הוא יהיה כבד מדי בשביל לרדוף אחרי עם המנגל ביד. ואז פשוט סיפרתי לו, בלי טיפת בושה אבל עם המון חרדות.

כשדמיינתי את הסצינה הזאת, חשבתי על כל מיני דברים שאלירן עשוי להגיד: למשל "אני שונא אותך", או "תעופי מפה, שרמוטה". אבל לא דמיינתי שהוא יגיד רק שתי מלים - וששתי המלים האלה יהיו "גם אני".

לקח קצת זמן עד שהתגברתי על ההלם והבנתי למה בדיוק הוא מתכוון, אבל בסוף נפל לי האסימון. הכסף בארנק שלו, הגיחות הליליות המוזרות שלו ואינספור הצלצולים בסלולרי שלו - כל אלה היו בגלל לקוחות חרמנים.

למחרת רצנו לדיזנגוף סנטר כאילו אנחנו ממהרים למדרגות הרבנות, ושם הדפסנו כרטיסי ביקור: "מירב ואלירן מפזרים אהבתם לכל המרבה". הוא שכר דירת גג מדהימה, ואני ריהטתי אותה והסבתי אותה לבית הזונות הכי יפה בעיר החטאים. עבדנו ביחד ולחוד; אני הבאתי את הקליינטורה הקבועה שלי והוא את שלו. למרבה הפלא, אף אחד לא התנגד למחירים הגבוהים שגבינו. היה שמח.

אבל הסוף היה עצוב. אחרי חצי שנה, כשנסעתי לבקר את ההורים בצפון, הוא נשאר לעבוד בדירה - ונתפס עם המכנסיים למטה. כשהשוטרים נכנסו הם מצאו בנוסף ללקוח גם כמות נכבדה של קריסטל, ואלירן שלי נעצר על שידול לזנות ועל סחר בסמים. אחרי כמה ימים הוא מסר לי דרך ידידה משותפת שמחפשים גם אותי. למשטרה עדיין לא היה ברור מי אני והוא נשבע לא להסגיר אותי, אבל העצה החד-משמעית שלו היתה שאצא מהארץ. הוא אפילו הסכים שאמשוך את כל הכסף מהחשבון שלנו, רק שלא אשאר בסביבה.

כששמעתי את זה עשיתי, כמובן, את הדבר היחיד שיכולתי לעשות: רצתי לים ונשברתי עם הגלים. אחרי שעות ארוכות של בכי נרדמתי באפיסת כוחות על החוף, עד שסירנות משטרתיות העירו אותי. רק אחרי נסיון לא מוצלח להתחפר בחול הבנתי שהם לא שם בשבילי.

קמתי מלאה באנרגיות (ובחול), הלכתי ישר לבנק והוצאתי את כל הכסף שלנו. משם המשכתי לסוכנות נסיעות בקצה רחוב בן יהודה, וקניתי כרטיס טיסה בכיוון אחד ליפן. את הימים, השעות והשניות עד לטיסה ספרתי בבית של אליה, שבינתיים התחילה ללמוד לתואר ראשון בבית שכור עם כלב וחבר.

נשארתי ביפן שנה שלמה. תוך שלושה חודשים למדתי את השפה ברמה שלא מביישת שום שיחת חולין, ובינתיים עבדתי קצת בבסטות, מכרתי תכשיטים וחיקויים של שעונים יקרים. אבל אז נהיה קר מדי, ועברתי לעבוד כמארחת.

מארחת, בניגוד למה שהרבה ישראלים חושבים, היא לא זונה. כלומר, יש המון זונות ביפן, אבל הן לא נקראות מארחות אלא - הפתעה! - זונות. ואם העבודה קצת הזכירה את הזנות, זה רק בגלל שבשני המקרים מדובר בג'ובים שמטרתם לעשות גוד-טיים לגברים.

עבדתי במועדון לילה עם עוד 20 בחורות מכל העולם. היפנים היו נכנסים ובוחרים מי מהבנות תשב לידם, כשתפקידנו היה לשעשע אותם במשחקי חברה מפגרים - היפנים מטורפים על "אבן, נייר ומספרים" - להשגיח על מצבורי האלכוהול בכוסות, ולשיר קריוקי באנגלית. השכר היה 200 דולר לערב, והאלכוהול היה בחינם.

במועדון התחברתי עם בחורה שהיתה פעם בחור. קראו לה ג'וי, והיא היתה שרמוטת-על. היא עזבה אחרי כמה חודשים ועקבותיה נעלמו, אבל אחרי ששרתי כמה אלפי פעמים את "הוטל קליפורניה" בקריוקי, היא יצרה איתי קשר במפתיע.

ג'וי סיפרה שהיא נמצאת בטוקיו, ושאני מוכרחה להגיע דחוף כי אחד הלקוחות שלה (היא עשתה בינתיים הסבה משרמוטת-על לזונה) ראה את התמונה שלי והוא רוצה לשכב איתי - תמורת 11 אלף דולר. רגע, אני אכתוב את זה במלים כדי להעצים את תחושת ההלם (אז שלי, היום שלכם): אחד-עשר-אלף-דולר. לא ממש האמנתי, אבל בשביל נסיעה לטוקיו בשינקנסן - הרכבת המהירה בעולם - הייתי מוכנה להסתכן.

ג'וי חיכתה לי בתחנת הרכבת כולה חיוכים. אני זוכרת שחשבתי לעצמי כמה נשית היא נראית, למרות שמבחינה אנטומית היא עדיין היתה גבר. נסענו לדירה שלה, והיא טיפלה בי כמו בכלבלב קטן: קילחה אותי, הלבישה אותי בחליפה מהודרת של איב סן לורן, איפרה אותי, בישמה אותי - ואז השקתה אותי בוויסקי כל כך טוב והאכילה אותי בכמות כזאת של צדפות, שהרגשתי שיש לי שתי אפשרויות: לפגוש זין באופן מיידי, או למות.

בלילה נסענו יחד אל "מלון אהבה" (זה לא איזה ביטוי שלי. ביפן יש המון מקומות שנקראים ככה, שקיימים כדי שליפנים יהיה איפה לזיין. אצלם בבית זה בדרך כלל בלתי אפשרי, כי הקירות עשויים מקרטון או משהו בסגנון). ג'וי נשארה לחכות בלובי, ואני - מבושמת מכל הכיוונים - עליתי אל החדר של היפני.

פתחתי את הדלת. כל הקירות היו צבועים באדום.

אחרי שהיפני הפצפון הלך עברו לי המון מחשבות בראש. למה בעצם אני מרגישה שנגמר לי? מה, השליחות שלי לספק את המין הגברי נגמרה? אולי אין יותר מה ללמד אותי על יחסי מין? ואולי אני פשוט מפחדת להישאר לבד? בחישוב גס שעשיתי, יצא שהיו לי בחיי 273 ימי עבודה כזונה. בממוצע של שישה לקוחות ביום, זה יוצא בערך 1,600 זיונים. וזה מפחיד. איזה גבר שפוי, עם אינטליגנציה קרובה לשלי, יסכים לקבל אותי בלי להיבהל מהמספרים האלה? וגם אם הוא יצליח לעשות את ההפרדה הזאת, האם חתונה וילדים יוכלו לבוא בחשבון?

אחרי שהעפתי כמה בועות אדומות לחלל האמבטיה הגעתי למסקנה שזה לא מזיז לי. אני רוצה תואר אקדמי, אני רוצה לכלכל את עצמי בכבוד בלי עזרה מאף אחד, אני רוצה ילדים - גם במחיר של להיות אם חד-הורית - אני רוצה כמה כלבים ובית עם חצר, ואני רוצה להשיג את זה לבד. אם במקרה, על הדרך, יגיע מישהו שיקבל אותי ואת כל החבילות שבתא המטען שלי, והאהבה תהיה מספיק גדולה בשביל שנינו, זה יהיה נהדר. ואם לא - גם נהדר. כיף לי עם עצמי, ואין לי שום בעיה להיות הזקנה הערירית בקצה הרחוב שמאכילה את כל החתולים בשכונה. אבל מכל הסיבות שבעולם אני לא רוצה יותר להיות זונה.

היום, כשאני סטודנטית עם תלוש משכורת (אמיתי, אבל קטן) שחיה עם כלבה (ובלי די.וי.די) אני יודעת שלמדתי המון מ-273 הימים המצטברים ההם. כל גבר היה עולם אחר, ועם כל אחד מהם אני הייתי אחרת: פעם ילדה חסרת נסיון, פעם שתלטנית ומרושעת, פעם חתולית ופעם פשוט חמה. זה לא שהם ביקשו ממני להתנהג ככה או אחרת; זה שלמדתי לקרוא לפי שפת הגוף שלהם מה הם באמת רוצים. למדתי גם שלרוב הגברים אין שמץ של מושג מה לעשות ואיך לעשות עם בחורה, אז לקחתי על עצמי את השליחות לתת להם קורס בסיסי בעניין - ורובם הצליחו לפתח את הבסיס הזה לכל מיני גוונים של תשוקה.

ברמה קצת יותר ארצית, למדתי למצוץ בצורה מקצועית ואפקטיבית. תספרו לחברות שלכם: האורגזמה המהירה ביותר של הגבר היא הראשונה, ולכן עדיף למצוץ בהתחלה ולעשות את כל השאר אחר כך. ואם כבר מדברים על אורגזמות, אני למדתי לשלוט בהן ולשחק איתן לצרכי הפרטיים: בממוצע היו לי שישה לקוחות ביום, ואם הייתי מקבלת אורגזמה עם אחד הראשונים, לא הייתי מסוגלת לתפקד וליהנות עם כל השאר - הייתי פשוט נעשית אפטית, עם פרצוף מסופק וחיוך אינפנטילי. אז פניתי לספרות הרלוונטית, ולימדתי את עצמי איך "לגלגל" את הוויברציות בגוף כדי לדחות את האורגזמה. הבנתי גם שככל שאתאפק, האורגזמה תהיה חזקה יותר. אני חושבת שאפילו הלקוחות נבהלו מעוצמת האורגזמות שלי.

כמובן שלא כל הימים ההם היו מלאים בפסגות של תשוקה. למעשה, אני חייבת להודות שעם רוב הלקוחות בעיקר השתעממתי: תוך כדי האקט הייתי עורכת בראש רשימת קניות, או מדמיינת תסריטים בהם אני מצילה אוטובוס מלא נוסעים ממחבל מטורף. אבל לפעמים - אותן פעמים שגרמו לי לאהוב את עצמי, את כל הגברים ואת כל העולם - הייתי נדהמת מרמות התענוג שהלקוח היה מצליח לסחוף אותי אליהן.

הזכרונות מהרגעים האלה ליוו אותי כשיצאתי מהאמבטיה האדומה, משאירה מאחורי הר של קצף אדום ושמונה שנים של חיים. ואז:

1. ירדתי ללובי.

2. נתתי לג'וי 2,000 דולר במתנה.

3. חזרתי לעיר שאני הכי אוהבת בעולם. לתל אביב הקטנה.