מתנחלים, האדמה תמיד חוזרת לבעליה
זוכרים שיש גם פלסטינים בעזה? עלי ואקד מביא מונולוג מפיו של האשם אל-אר'א, שכינויו אבו מוחמד, בן 51, תושב אזור המואסי הסמוך לחאן יונס, המוקד הפלסטיני הקרוב ביותר לנווה דקלים שבה מתרחשים בשעות האלו מראות הפינוי. מה יש לו לומר על ההתנתקות ועל המתנחלים המגורשים? "הם לקחו את האדמה שלנו ובנו עליה את נווה דקלים. אבל תודה לאללה, האדמה תמיד שבה לבעליה"
האשם אל-אר'א, בן 51, מכונה בפי כל אבו מוחמד. הוא ומשפחתו מתגוררים כמה דורות באזור המואסי שבעזה, אזור הסמוך לחאן יונס, המוקד הפלסטיני הקרוב ביותר לנווה דקלים. זהו מונולוג שלו.
אני רואה את התמונות של האנשים המתפנים בנווה דקלים זה מזכיר לי את היום שבלי שום התרעה הבולדוזרים הישראלים עלו על האדמה שלנו, הרסו עשרות דונמים נטועים וקרעו אותנו מהאדמה, ואצלנו אל-ארד שווה לאל-ערד – האדמה היא הכבוד, ופגיעה באדמה היא פגיעה בכבוד. מאז, יותר מ-20 שנה אחרי, אני הולך כל יום, מתקרב לגדר ומסתכל על האדמה שלי לראות מה שלומה ומה קרה איתה.
היו לנו שבעים דונם אדמה. ביום שעלתה נווה דקלים, באו בולדוזרים ולקחו לפחות חצי מהאדמה, יותר מ-30 דונם. חישפו את האדמה ועליה נבנה השער לכל החלק המערבי של ההתנחלות. אבל האדמה שלי לא רק בחלק המערבי, היא נמשכת גם עד לחלק המזרחי. חישפו אותה ובחולות שלה ראינו אותם משתמשים לצרכי בנייה. גם לקחו את האדמה, גם בנו עליה וגם בחול שלה בונים התנחלות ואנחנו אין לנו כוח. עומדים עשרות אנשים, מתבוננים באדמה הולכת ונעלמת ועליה קמים ונבנים דברים, אבל לא בשבילנו, תמונה שאני לא מאחל לאף אחד. לכן אני מבין את המתנחלים שכואבים כשהם נאלצים לעזוב. במיוחד את אלה שנולדו פה, לא את ההורים שלהם שבאו וגזלו את האדמה שלנו. אבל תודה לאללה, האדמה תמיד שבה לבעלים שלה.
אני זוכר שמרבית האדמה הייתה נטועה תפוחי עץ. היו גם הרבה דקלים, תמרים מכל המינים. דקלים בגובה 20 מטר, חלקם בני 70 ויותר, שאבא שלי נטע. היה גם קצת ירקות וקצת גויאבה. אבל בעיקר תפוחים, תפוחים מדהימים. תפוח ירוק אמריקני חמוץ ומאוד טעים. אני זוכר את הגודל של התפוחים. עד עכשיו מרגיש אותם ביד ובפה. היינו עובדים את האדמה ואוכלים מהתפוחים ומהתמרים. חיים פשוטים שברגע אחד נגדעו. עד היום, כשאני מסתכל לכיוון נווה דקלים ורואה את השער אני נזכר בתפוחים שהיום הם קבורים מתחתיו.
תגיעו לשער המערבי של נווה דקלים. לפני הכיכר יש באר מים בגודל של 20 על 20 מטר, ולידה הגזע של עץ הקיניה. בן 70 לפחות העץ הזה. בן דוד של אבא שלי הוא שנטע אותו.
יש לנו רישומים בטאבו, מסמכים מימי האנגלים, ומעולם לא שכחנו את האדמה שנגזלה מאיתנו. כל יום היינו הולכים ומסתכלים על האדמה. עד עכשיו מבחינתנו זה היה סיפור גמור וכל יום היינו אומרים 'אללה גדול יפצה אותנו על מה שנגזל', אבל עכשיו יש תקווה חדשה.
נשמח לקבל חזרה את האדמה, למרות שהיא היום שטח בנוי. אבל בגלל שמבחינתנו היא היתה עד עכשיו משהו שהלך, לא נתנגד אם הרשות תרצה לעשות בה שימוש לצרכי ציבור. אם יבנו בית ספר לילדים שלנו, הם יוכלו ליהנות ממנו וללמוד בו בתוך כמה חודשים. מה שהוא לטובת הציבור – לא נתנגד.
למרות ההתנכלויות הרבות מצד המתנחלים והלינץ' שחלק מהם עשו לאחרונה, אני מעדיף לחשוב על העתיד. בכל פעם שהיו בעיות היינו מתקשרים לתיאום והיה מגיע כוח של הצבא הישראלי ומרגיע את העניינים. עכשיו אנחנו נכנסים, אני מקווה אינשאללה, לתקופה של שלום וביטחון – הם אצלם ואנחנו פה באדמה שלנו שחזרה אלינו.
