שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    המקרה המוזר של מר ה
    האור אפור ורך. האיש צועד בין ענפים גבוהים, לבנים דקים וזקופים המנסים לחסום דרכו.

    הם מתנודדים.
    מבקשים לקרוא לו חרישית.
    הוא מעמיד פנים שאינו שומע.
    הרוח הקרה פוגעת בפניו, בעיניו באצבעותיו הדקות המתהדקות על קת העץ.
    עיניו מצטללות לרגע.
    גֵוֹוֹ מתיישר.
    רגליו דורסות את תלתלי הבוץ היבש.
    הוא מגיע לכביש הראשי.
    כגלים שוצפים, עוברות המכוניות על פניו.
    הוא מתוח. קצת מצחיקה אותו המחשבה. הוא בכל זאת מחכה שהכביש יהיה פנוי כדי שיוכל לחצות אותו, לדלג אל רבי הקומות שממול. לירות, ושהרעש יבלע בין המכוניות הנוסעות. לירות, ולהיות כל כך רחוק שאף אחד לא יוכל להגיע אליו בזמן.
    צופרים.
    לו היה נדרס הכל היה פשוט יותר.
    תהיה אמיץ פעם אחת בחיים שלך. אם תידרס, עלולים לחשוב שלא התכוונת.
    "הוא יצא לצוד חוגלות ואחת ברחה לו לכיוון הכביש"
    תמי בטח תאמר בראיון אחרי.
    אבל כמו שאמר הסטיקר על המכונית הלבנה "תירוצים יש הרבה, תשובה יש רק אחת".
    בא לו להקיא.
    הברכיים רועדות.
    הוא שולה סיגריה מקופסה שבכיסו. מכסה על קציהּ בכף ידו ומצית באצבעו.
    קצה הסיגריה מאדים. רגיעה מתפשטת בגופו.
    זרועו נופלת אין אונים על ירכו.
    אבא! לעשן זה לא בריא. אתה רוצה למות?
    זרם המכוניות נפסק. זה הזמן.
    הוא מתחיל ללכת.
    משום מקום הוא שומע צעדים קטנים.
    ילדה יחפה, בפיג'מה לבנה עם כפתורים שטוחים, עיניה אפורות, ושיערה ארוך ומפוזר עוקפת אותו.היא רצה בין המכוניות העוברות במסלול הנגדי. המכוניות אינן שמות אליה לב. היא נעלמת ומופיעה בצד השני. מביטה בו במבט עגום של טרף.
    הוא עובר את גדר הבטון. ראה אותה פעם.
    הוא הולך לתחנת האוטובוס האפורה.
    אולי תסתלקי.
    הוא רוקע ברגליו. מביט מסביב. אוטובוס עוקף, מצפצף עוצר מוריד צללי אנשים שחורים.
    תמי אוהבת את אבי ושימותו הקנאים מוקף בלב גדול מטיפקס.
    חמש אפס אפס. הוא שואף מהסיגריה המתה ומשליכה בצד הדרך.
    קול פנימי אומר "מי נותן לילדות קטנות להסתובב בחוץ בשעות כאלה?" אך הוא מיד שוקע בעצמו.
    השאיר מכתב?
    לא השאיר מכתב.
    את הכל אני צריך להסביר? תנחשו.
    אבא יצא למרחקים/ יחזור בחלקים.
    הילדה האפורה נעלמה.
    הוא יורד בקימור אדמדם.
    הוא עומד אל מול לוע תעלת ניקוז. בצדדים עשבים מטוללים, מלמעלה הירח.
    מה עוד אפשר לבקש?
    הוא הוריד את רצועת הרובה מכתפו והצמיד את צוואר הרובה לצווארו.
    הוא הביט על הירח.
    אני לא רוצה שיכאב.
    כלומר, אני רוצה מוות חסר רגשות שיהווה תמצית למה שאני בעצם - אטום.
    הרעד בגופו היה בלתי נשלט והרובה החליק מידיו.
    הוא מתכופף ורואה את הילדה מביטה בו.
    לבנה כמו חלב. הוא מכיר אותה. מהיכן?
    'סתלקי', אני אומר לה.
    היא לא זזה.
    אני מבקש ממך. זה רגע מאוד פרטי.
    היא כלום, מחייכת אפילו.
    אני כורע על הברכיים קורע את הפה שלי מצד לצד ואיפה שפעם היו גומות חן, כדי שיהיה מקום לרובה.
    אולי הרובה הזה לא נראה לך משהו רציני אבל לעזאזל כמה פעמים כבר יוצא לך למות בחיים שלך?
    אני מתכוון שזה לא כמו ספר שאותו אפשר לתקן.
    סוג המוות שאני מתכנן נותן לי שלוש אופציות במקרה של פשלה: או שאיזה בן זונה טוב לב יעצור לי את הדם יעשה לי הנשמה מפה לפה ויתקשר מהסלולרי שלו למגן דוד אדום שיאחרו, ואני אהיה צמח לכל החיים.
    אופציה שניה – אחלים ואראה כאילו מישהו נכנס בי עם כדור הריסה בפרצוף.
    והשלישית כוח עליון הרובה נתקע או משהו וחי לי את חיי במתח ותסכול עד שבא לי למות שוב. אבל יותר מדי תיאוריה שפכתי ותיאוריה זה לא כמו מעשי כמו שאמר לי המורה לנהיגה אחרי הטסט השביעי.
    הוא כרע ברך למולה ותחב את הרובה לפיו, היא חייכה חיוך חושף שיניים, והיא העבירה יד בשערו כרוח.
    מי את? מה את עושה?
    עכשיו אני נמוך מאוד. בפה יש טעם של מתכת. אני דורך את הרובה, והיא איננה מסתלקת.
    עכשיו אני לא יודע אם לירות. אני מתחבט בשאלה אם הדבר האחרון שיעבור בראשי יגרום לה לטראומה לכל החיים או שגם היא לא תבין.
    זו לא הצגה ישראלית - למרות ששם תמיד יורים - את המוות שלי אפשר להשוות לכתיבה שלי. הביצוע לבד, בחיק הטבע, ואחר כך תקראו את הביקורות בעיתונים.
    זה לא יכול להימשך ככה.
    הוא קם על רגליו ומחה את האבק מברכיו. אחר הצמיד את קנה הרובה למצחה ואמר גם את רוצה לדפוק את הראש?
    אפילו במוות של הבן-אדם אין לו פרטיות? יאללה, כמעט שש. לכי להתלבש עם שש לכל הרוחות.
    אבל היא, היא הביטה אליו, היא פורפת את כפתורי החולצה, מתעקלת לאחור ושומטת את חולצתה על האדמה חושפת חזה ילדותי שטוח. היא הכניסה אויר ובטנה מתכנסת אל מאחורי הצלעות.
    הצמידה שלוש קצות אצבעות דקיקות לראש השקע המשולש שנוצר. כופפה את קנהו אל השקע אחר פושטת ידיה לצדדים מבליטה חזה אל מול רובהו הכניסה את שפתה מתחת לשיניה הקדמיות ופרצופה המחייך כלפי מעלה.
    הידיים רועדות לי אני מרגיש את דפיקות הלב שלה דרך הקנה הוא פועם כל כך חזק.
    אני עוצם את העיניים, מסב ראשי ומתכופף שוב עם הברכיים הרובה נעלם לי מהידיים.
    אני מרגיש את המגע הרך שלה מלטף את פני מכוסי הזיפים.
    לחי-סנטר-לחי-סנטר-לחי-יריה-דריכה-יריה.
    אבל שום דבר לא כואב לי כמו שרציתי.
    אני פוקח את העיניים.
    גבה החלק והעירום אלי. היא פותחת את הרובה ומשליכה את התרמילים.
    איפה היא פגעה בכזה רוך.
    מסתכל ימינה, מסתכל שמאלה - מעלה - מטה ולא מוצא שום פגיעה.
    היא מתלבשת, מסתובבת, כורכת סביבי את רצועת הרובה ומנשקת אותי על המצח.
    ואני רגוע כמו שלא הרגשתי ימים רבים.
    היא מחזיקה אותי בידיה.
    היא הולכת אחורה תופסת תנופה, ורצה קדימה כמו סופה.
    קופצת לפני שפת הכביש נוחתת בצדו השני ואז היא קופצת מעל הוואדי, אני נוחת לפני הבית שלי.
    לרגע אחד אני מרגיש את מגע העור שלה ביד שלי.
    אני רק רוצה לרגע ללטף את השיער שלה.
    היא מצטנפת לפתע ואז בורחת כרוח.
    הדלת נפתחת.
    אני נכנס הביתה.

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "המקרה המוזר של מר ה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים