לא שחור-לבן

הקלישאה (הלא מספיק שחוקה, אגב) ש"החיים הם לא שחור-לבן" מאבדת את עצמה לדעת מצחוק ומתסכול מול המציאות הישראלית בימי כסלו תשס"א. אין שום דרך להסביר בחלוקות המסורתיות מה לעזאזל קורה פה, וכל הניסיונות התקשורתיים לפרש את התקלות המצטברות מצמצמים את המבט לזווית אחת, לרגע אחד ואירוע מסוים. כך לא נסתבך עם כל ה"מצד שני", "אבל גם" ו"זה לא בדיוק ככה".

ממקומי הצנוע על-פני הפלנטה, ראיית פרטי הפרטים של המציאות ללא עמדה שיפוטית מקדימה (אלא מסכמת) נראית לי טבעית. ומהמקום הזה, ימי תשרי וחשוון של שנה זו מעצימים בי את האופטימיות באשר להסכם שלום ולבניית משטר דמוקרטי יעיל יותר במדינת ישראל. כולנו, ימין ושמאל, יהודים וערבים (ישראלים ופלסטינים) היינו זקוקים לקווץ' הנוסף שייאפשר לנו למוטט את אשליית ה"אפשר להמשיך ככה עוד הרבה שנים". הכאב הפרטי של הכאן והעכשיו הוא גדול ועצום, אך הוא גם מפחיד ומטשטש את הפריזמה הרחבה.

התמוטטות הממשלה תוך כדי המהומה המזרח תיכונית הכללית היא תוצאה של אותו פחד מטשטש ושל עוד כמה רעות חולות אחרות, שניצלו את ההזדמנות כדי להעצים את הפסטיבל. צמצום פשטני וקמפייני מסביר את הנפילה בשגיאות ובחסרונות של ראש הממשלה (הזה דווקא!!!). הרחבת המבט תכניס לתמונה את חסרונות שיטת הממשל הכוללת בישראל, זו שביראה וקדושה מכונה כאן "דמוקרטיה".

אפשר כבר להודות על האמת: הדמוקרטיה, על-פי פרשנותה הישראלית-ייחודית – דפוקה! זה החטא המתמשך – והעונשים המצטברים הם רבים: ניכור חברתי מסורתי בין אוכלוסיות בישראל, ש"ס, עיצוב הצביון היהודי של המדינה בחקיקה, התעלמות מבזה ממצוקת אלה שכוחם בכנסת מעולם לא נחשב (ערבים), הפחד להוביל מהלכים כדי לא לשלם מחיר בקלפי, ועוד, עד לנפילות מהדהדות של ממשלות, ועד בכלל.

המורכבות, לגוניה האפורים, היא בילט-אין בכל מציאות, גם בפרטית שלי. כמתנחלת (אמנם באזור "רך" שרוב הזמן היה בקונסנזוס ושרוב אנשיו מתונים בדעותיהם), המדור הקרוב ביותר ללבי בעיתונות הכתובה הוא "אזור הדמדומים" של גדעון לוי במוסף "הארץ". כל מלה חודרת, כל מלה כואבת, מרגשת ומלמדת. ראיית המציאות שלי התרחבה והתחדדה מאוד הודות למאמריו של לוי. יחד עם זה, אני לא נעמדת דום לכל דרישה פלסטינית. הכל לפי העניין.

כסוג של דוסית, אני מאוד מעוניינת להעניק למדינה הפלסטינית, כמתנת הולדת, את היהלום הנכסף בלאומיותם הדתית: את הר הבית וסביבתו העירונית. אני ממש לא מתעניינת באפשרות של בניית בית המקדש וכל הצרמוניות הקשורות בהווייתו, אבל אני לא מוכנה לשום סוג של זלזול באלה שפולחנים מסוג אלה יקרים ללבם. אפילו אם הם יהודים.

כאשה, אני רוצה שלילדי ולנכדי יהיה טבעי ופשוט לבדוק את עולם הערכים הלאומי-דתי-היסטורי שלהם נוכח התאהבות גדולה בשכןה מוסלמית או נוצרית. בפרקטיקה היומיומית אני מחנכת אותם לקראת הימים האלה. כבנאדם הוליסטי אני מסתכלת לתהליך הכולל בלבן שבין האפורים, ומקווה שיותר ויותר אנשים יוכלו לאפשר לעובדות לקלקל להם את הסיפור. העתיד שלנו תלוי בזה.

יעל משאלי, מתגוררת באפרת, מנכ"לית חברת הפקות ליוזמות בחינוך ותרבות יהודית