אפס סובלנות

חשבון נפש בבקשה. כבר מגיע. כולל דמי שירות. למי להגיש אותו? אולי לתקשורת. בוודאי לתקשורת. התקשורת שלאורך השבוע הראשון לפינוי זיגגה אותו בקרמל וציפתה אותו בסוכר ואילצה את עצמה לבכות עם המפונים, ואותנו לבכות איתה ואיתם.

בחייכם. להתרשמותי, מעט מאוד אנשים בציבור הישראלי החילוני מרגישים אמפתיה גדולה למי ששולחים את ילדיהם קדימה כשידיהם מונפות בכניעה ועל דש חולצתם טלאי כתום. מעט מאוד אמפתיה יש לנו עבור מי שדוחפים את תינוקותיהם לזרועות מפקדים בצה"ל, צורחים עליהם "תסתכל לי בעיניים" ומקללים בלי סוף. לתקשורת הישראלית, מנגד, יש המון אמפתיה עבור האנשים האלה. בשמנו. בעיקר הערוצים המרכזיים קידשו השבוע את ה"רגישות" כמנטרה קונסנזוציאלית הנמסרת בכל משדריהם בשם איזו כולנו ישראלי קולקטיבי. ובכן, אין כולנו כזה.

המתנחלים הפסידו את המערכה גם תדמיתית. פרצופו של "הציבור הנפלא הזה", כפי שנחשף בימי ההתנתקות, אינו מעורר כל אהדה או הזדהות. הוא מזכיר בעיקר את זה של ביריון בן חמש שצעצוע נלקח ממנו. באולפן המרכזי של ערוץ 10 הציג עמנואל רוזן כתבה טובה על 30 נערות שהתבצרו בבית הכנסת בנווה דקלים. בלטו בה במיוחד האם הקוראת לשתי בנותיה, חן ואמונתיה (אמונתיה! קחו את זה בחשבון בדילמת שם לצאצא הבא שלכם), והפריצה לבית הכנסת, שם מתגלות הנערות, שטופות מוח ודמע כחברי הכת של דיוויד כורש בווייקו. רוזן בא חשבון עם ההורים ועם מנהיגת הבנות, הרבנית אורלי וייצמן, ובצדק. אפס סובלנות היא הגישה הראויה מול שוטפי מוח סיטונאיים מסוג הרבנית.

הרגישות התקשורתית המאולצת של השבוע האחרון, ייצור האהדה – גם אם בכוח – למפונים, יכולה וצריכה להתחלף בייצור

אהדה לנפגעיהם. נניח, משפחות ישראליות ששכלו בנים בהגנה על התנחלויות. מדוע טרם רואיינה אף משפחה כזו? האם התקשורת הישראלית תמשיך לחבק את "אחינו" גם כשייצאו השבוע מדעתם – והם ייצאו, תהיו בטוחים – בנצרים ושא-נור?

יש שירת הים, ויש שירת הטלוויזיה. "הסופרנוס" היא שירת טלוויזיה. מה עוד אפשר לומר על שני הפרקים שנעלו את העונה החמישית? מוזיקה טלוויזיונית קלאסית.

הקונפליקט הגדול של טוני סופרנו – בין המשך מנהיגותו לבין הסגרתו של בן-דודו האהוב בלונדטו – לצד התמוטטות מסכת השקרים של אנדריאנה והסכנה הברורה והמיידית שבעקבותיה לנעילת טבעת החנק של האף.בי.איי על המשפחה כולה, סיפקו קתרזיס אחר קתרזיס. העונה נכנסה לישורת האחרונה הזו בהילוך חמישי, המון סצינות מפתח לכל פרק, ובוודאי הדיאלוגים הטובים והמדויקים ביותר. השיחות בין טוני לכרמלה היו ונשארו פסגה קומית-דרמטית, אבל זו השיחה בפרק האחרון בין טוני לסיל שלוקחת את פרס המופת התסריטאי (טוני: "מה לעזאזל אתה מבין במה שקורה בראש שלי?!" סיל: "לכולנו יש פגמים, אפילו לך. שבעה חטאים, ושלך הוא גאווה"). והסוף, כמובן.

לראות את טוני סופרנו נמלט בשלג, נעליו רטובות וחליפתו קרועה כאחרון הגנבים הקטנים, היא בוודאי השורה התחתונה המושלמת לעונה, אולי לסידרה כולה. לחזור לראות כמעט כל דרמה ישראלית (בוודאי יומית) אחרי "הסופרנוס" אינו מהלך כה שונה מקפיצה מפיסגת האוורסט לתוך בריכה ריקה.

• שפרסומת אמהות הכדורגל לעונה החדשה של הטוטו היא קריאייטיב די מבריק.

• ושיש משהו כלל לא נעים בתינוקות האגיס שמראים זה לזה את החיתול ומעידים "עף לי הטוסיק". עשו טובה, תשאירו לפחות אותם מחוץ לבולשיטיה הרגילה. סתם תינוקות במצבם התינוקי ישכנעו יותר.