איך אתם ממשיכים בחייכם?
משפחתה של רננה בת ה-18 פונתה מגני טל והיא שוהה כעת בקיבוץ חפץ חיים. משם ממשיכה רננה לכתוב את יומנה ל-ynet, והפעם על ההסתגלות מחוץ לרצועה. על השבת הראשונה, העצב, השיעמום - והגעגועים שממשיכים למה שנשאר מאחור
הכאב לא עוזב לרגע, הדמעות לא פוסקות לשנייה, מדקה לדקה הכאב רק מתגבר ומתגבר- והאופק נראה כל כך שחור. הכאב מגיע ברגעים הכי לא צפוים, ששילמתי בסופר עם הוויזה וביקשו לרשום בקבלה מס' טלפון בבית - ולא היה לי מה לרשום כי אין לי בית, והמוכרת לא הבינה למה אני פורצת לה בבכי... או במוצ"ש, כשהגעתי לחדר, התחלתי לארוז, כי זהו נגמרה שבת וחוזרים הביתה - ופתאום הבנתי שאני הולכת להישאר פה, ולעולם אבל לעולם אני לא אחזור. בשבילי המילה "בית" יצאה מהלקסיקון.
כשיצאתי משערי גני-טל, הלב שלי פשוט לא עמד בכאב והוא פשוט נשאר שם, אני מרגישה חצויה, והחלק הזה בלב שלי, ששייך לגוש קטיף יישאר ריק.
יצאנו בשיירה מגני טל, ונסענו נורא לאט, כי הרגל פשוט לא הצליחה ללחוץ על הגז. ילדים בוכים בכי היסטרי, דבוקים לחלונות, נעלמים באופק עם מבט מת בעיניים. הייתי בטוחה שעם ישראל שכח אותנו, אבל כשהגענו לצומת לומים, ראינו את כל עם ישראל עומד ובוכה איתנו, בוכה את כאבנו מחבק אותנו, וככה לאורך כל הדרך...
המושב שלי נסע לקיבוץ " חפץ חיים". אני קוראת לו "חפש חיים" או "חסרי חיים"... אנחנו נסענו לסבא וסבתא להירגע קצת, כי אין כמו סבא וסבתא. זה בין המקומות היחידים שאני מרגישה שם קצת כמו בבית. למחרת נסענו ל"חפץ חיים" ואני לא יכולתי לרדת מהאוטו, עד שחברים שלי לא באו והורידו אותי משם, הגעתי לחדרון שלי, שבו אני אמורה להתגורר חודשיים שלושה, ופשוט התחלתי לבכות, בלי המשפחה, בלי פרטיות, בלי מקום לחזור אליו. אני רוצה הביתה....
ואז התחיל השעמום. ישבנו בחדר אוכל וחשבנו מה אפשר לעשות. ללכת לים - זה רחוק מידי, ללכת למועדונוער- אין, ללכת לבקר חברים - כולם פזורים בכל רחבי הארץ. ללכת למכולת של אברהם - אין. פשוט לא מצאנו את עצמנו. ישבנו ואכלנו שעתיים וחצי ארוחת צהרים, ראינו טלוויזיה. איכשהו העברנו את היום. ואז הגיע יום שישי - ופתאום אין לנקות, אין לבשל, אין לקפל ולגהץ, אין ללכת למכולת, אין ללכת לים - פשוט בטלה אחת גדולה. הלכנו לקנות קצת בגדים כי כל הבגדים עדין במכולה. האחים והדודים וסבא וסבתא באו לבקר. היינו צריכים לשבת בחוץ, כי בחדר הקטן פשוט לא היה מקום לכולם.
ואז הגיעה שבת. התיישבנו כל המשפחה ליד השולחן, ולקראת סוף הארוחה אחי מורדי אמר לי: "איך מתאים עכשיו להימרח על הספות בסלון, לפצח גרעיני אבטיח, ככה בשקט רק אנחנו..." ולי נשאר רק לבכות שלעולם לא נעשה את זה שוב. השבת הייתה עצובה, המון דמעות ועצב, המון שעמום, המווווווון געגועים. בברכת המזון לא יכולנו לברך "אבי מורי בעל הבית הזה" - כי אין לנו בית יותר. ככה ייראו כל השבתות הקרובות שלנו?
כולם מנסים לעזור ולעודד. מביאים עוגות, פירות וכל המצרכים שחסרים לנו, מביאים המון אהבה, וזה ממש עוזר להתגבר – אבל אני רוצה רק דבר אחד שאף אחד לא יוכל להביא לי: את הבית שלי.
אנשים, הכי הורג אותי שיש כאלו שממשיכים את חייהם. תעצרו לרגע את זרם החיים שלכם, תזדהו. תפסיקו לשנוא אותנו, עם כל הדעות אנחנו עם אחד, אנחנו צריכים לעבור את זה ביחד!
אני רוצה להודות לכל תושבי חפץ חיים שקיבלו את פנינו כל כך יפה, ושמנסים שנרגיש פה כמו בבית. למשפחת פומברג, שמאמצת את המשפחה שלי, ובכלל לכל המתנדבים שבאים ועוזרים - תודה מכל הלב..
אני אומנם פיזית כותבת מחפץ חיים, אבל הלב והנשמה כותבים מגני טל מגוש קטיף,מהבית שלי...
לפנייה לכתב/ת 
