אני לא מתבייש, להיפך
כשעברנו ליד קבוצה שקראה לנו "בוגדים" זיהיתי את א'. אני מכיר אותו מלפני שנים. ישנו מיטה ליד מיטה בטירונות, דרך קורס מ"כים ועד לקורס קצינים וההשלמה. התפוצצתי מכעס, אבל כשהוא קם אלי בחיוך והושיט את ידו קדימה, יכולתי רק לחבק אותו
אני כותב מהבית. שוחררנו לסוף שבוע קצר, אי בודד של שלווה טרופה בתוך המשימה הזו. אני יושב עם כוס קפה ביד, והחתול שלי על הברכיים. עדיין מתקשה לעכל את מה שעבר עלי בגן-אור בסוף השבוע.
כשהגענו, היישוב היה גדוש במתנגדים. הם עברו בין קבוצות החיילים שחיכו לפקודה מתחת לעצים בשטח פתוח, עברו וצעקו. חלק אמרו "בוגדים", חלק אמרו "פחדנים". רובם היו צעירים, אפילו ילדים. בתוכם בלטה קבוצה שנעה יחד, עברה ממחלקה למחלקה והציגה קטע מומחז של חייל המסרב לבצע פקודה. הם עשו את הקטע והמשיכו למחלקה הבאה. כשהתקרבו, ראיתי שהאדם שמוביל אותם מוכר לי, מאוד מוכר לי. כשהוא ראה אותי הוא חייך, והכריז: "אני קורא לניצן ולכל חבריו להקשיב לנו, להפנים ולעשות. עדיין לא מאוחר מדי".
קוראים לו א', אני מכיר אותו שנים אחורה. ישנו מיטה ליד מיטה בטירונות, דרך קורס מ"כים ועד לקורס קצינים וההשלמה. תמיד היה קצת מתבודד ושקט, מאוד מאמין ואידיאליסט. העברנו שעות בוויכוחים אידיאולוגים - כחברים.
באותו רגע רעדתי מזעם. הוא קצין! איך הוא יוכל לשכוח את מה שזה אומר?! אבל בדיוק אז נקראנו ללכת למקום אחר ביישוב. סייענו למשפחה לארוז, איבטחנו מרחב וחיכינו במשך מספר שעות.
מאוחר יותר הגענו לבית הכנסת ביישוב כדי לעזור לבנות של המחלקה לפנות מספר רב של מתנגדות שהתרכזו שם. המראות היו חדים וכואבים. ילדים בוכים ומסתובבים בין החיילים ונשים צעקות. ילד אחד שאל את אמו: "אמא, החיילים ישמרו עלינו אם יבואו לפנות אותנו?".
בתוך כל זה מצאתי שוב את א'. הוא היה ליד האוטובוס, בחברת מספר שוטרים שניסו לברר מי הוא כדי ללוות אותו לרכב. ניגשתי אליו בצעדים מהירים. רציתי לצעוק עליו, להתפוצץ עליו, על זה כבר לא יכולתי לשתוק... אבל כשהוא קם אלי בחיוך והושיט ידיו קדימה, יכולתי רק לחבק אותו, ולחבק ולחבק.
בדקות שלאחר מכן, הטונים היו גבוהים במיוחד. שנינו היינו על סף דמעות. "דווקא אתה ניצן?", שאל א'. "איך אתה יכול לתת יד לדבר הזה? אתה לא חושב בעצמך?" הטיח בי.
"מה אתה עושה פה בכלל?", תקפתי בחזרה. "אתה אפילו לא גר כאן. רק לפני כמה שנים התחייבנו לצה"ל - אני צעקתי 'אני נשבע' ואתה צעקת 'אני מצהיר' כדרך בני הישיבות. אין לזה שום משמעות בשבילך?". אחרי כמה דקות קצת נרגענו. אמרתי לו: "א'. אף פעם לא היינו יכולים לשכנע אחד את השני בכלום".
"זה בגלל שאתה עקשן", הוא השיב.
"אני?!" אמרתי, והזכרתי לו סיפור מתקופת קורס הקצינים. צחקנו וישבנו על הדשא. במשך חצי שעה דיברנו כמו חברים ותיקים. טלפון מהמפקד שלי אילץ אותי לעזוב, אבל לא לפני שסחטתי ממנו הבטחה שלא יילחם ויעלה עם אשתו לאוטובוס. אני לא רוצה שייפגע - בכל זאת, הוא חבר.
בהמשך היום השלמנו את פינוי גן-אור ולמחרת נסענו הביתה. אני יושב פה עכשיו, העולם של הבית מרגיש כמו עולם זר. כולם רוצים שאספר ואני עומד מולם ללא מילים. כשהוצאתי מבצעים כנגד אויב בגזרה זו או אחרת היה יותר פשוט - אף אחד לא ראה את הפנים שלנו בטלוויזיה. אף אחד לא קרא על המבצע בעיתון, וגם אם מישהו היה שואל - אסור היה לי לספר.
וכאן אני מתקשה לספר גם לאנשים שהכי קרובים אלי. זה לא שאני מתבייש, להיפך. אני גאה בעצמי ובמחלקה, שעמדנו איתנים מול העלבונות שהוטחו בנו, שספגנו מכות וקללות, שלמרות הכאב היינו חזקים לעמוד במשימה, שנשארנו מגובשים גם כשנראה טבעי להתפרק.
ובכל זאת, על אף הסיקור הנרחב והתחושה שכולם גם ככה ראו מה הלך במורג ובכל היישובים האחרים, קשה לספר את הפרטים למי שלא היה שם. הדמעות והתמונות יישארו איתנו עוד זמן רב לאחר שהמשימה תסתיים - אבל לא בתור טראומה ולא בתור משהו שרודף אותך, אלא בתור חוויה אדירה שעברנו, ועמדנו בה ביחד, חזקים.
אנחנו ממשיכים במשימה. אני עדיין לא יודע לאן אנחנו הולכים, אבל למרות התחושה שרוב המשימה כבר מאחורנו, משהו אומר לי שיש עוד הרבה לפנינו.
