זאת אני הבוערת
היא לא נקברה בבית הקברות ברחוב טרומפלדור ליד ביאליק, אך את מקומה בשירה העברית לצדו היא הבטיחה מזמן. חוקרת התרבות פרופסור זהר שביט נפרדת מדליה רביקוביץ, משוררת של אהבה, צער וכאב
"והרי כל הטוב שיצמח לך מזה/ הטוב שבכל העולמות האפשריים/ הוא קבר אחד שיכרו למענך/ לאחר השתדלות בלשכת ראש העיר/ בבית הקברות שברחוב טרומפלדור/ במרחק ששים מטר/ מקברו של ביאליק". (תקוות המשורר)
דליה רביקוביץ לא נקברה בבית הקברות ברחוב טרומפלדור ליד חיים נחמן ביאליק, למרות שאת מקומה בשירה העברית,
רביקוביץ שייכת לדור שמאס בשירה של זיקוקין דינור ופנה לכאורה אל שירה נקייה ופשוטה. אבל בשירתה לא זנחה את העושר הלשוני לטובת לשון רזה. השירה שלה הצטיינה בווירטואוזיות לשונית, ביכולת נדירה ללוש את המלים, בשימוש מתוחכם ברבדיה ההיסטוריים של השפה, בשימוש בספרות המקורות ובכתיבה במשקל ובחריזה מתוחכמים. בניגוד לשירתם של שלונסקי ואלתרמן, העולם המטפורי שלה לא היה בעל קיום עצמאי, אלא חלק אורגני מן השיר עצמו. בניגוד למשוררים אחרים בני דורה, רביקוביץ לא כתבה על חיי האומה (אם כי בשלב מאוחר יותר כתבה גם שירה פוליטית, לטעמי מוצלחת פחות). שירתה התרכזה בחיי הפרט, בעיקר במצוקותיו ומצוקות אהבותיו.
כבר ב"אהבת תפוח הזהב" התגלתה היכולת המיוחדת שלה לרקום שטיחים של מאגיה ממילות השיר. היא כתבה, כמו כולם, על הנושאים הבנאליים ביותר, בעיקר על האהבה, על יופייה ועל מצוקותיה, אבל ידעה טוב יותר מכל אחד אחר לתת ביטוי בעל עוצמה בלתי רגילה לאהבה, לגעגועים, לכאב, לפחד ולחרדות.
שירתה היא שירה של "כתמי אור", כדברי אחד משיריה היפים. כמה עושר ויופי יש בשורות הבאות המתארות את מעשה האהבה, בלי לקרוא לילד בשמו: "והם חבוקים ושלווים ואין בהם קול ומשב/ והאור מנטף ונושק את החומר הזה בשפתיו". הכוח של השורות האלה בא מן היכולת להקנות למילים איכויות חושניות של צלילים, צבעים ואפילו ריחות. בזכות היכולת הזו הצליחה רביקוביץ לכתוב שירה בעלת ערכים מאגיים כמו זו של לחשי הקוסמים.
המאגיות הזו הפכה את שירתה לאלמותית. העוצמה שלה מקורה בסיפור שמספרים שיריה. כמעט בכולם יש עלילה, טרגית ברוב המקרים. הצירוף הזה של סיפור, שסופו העגום ידוע מראש, עם מילים שכוחן מאגי וחושני הוא שיצר את החד-פעמיות של שירתה.
סוף הנפילה
את דליה רביקוביץ פגשתי לראשונה בהיותי ילדה קטנה, כשיצא לאור ב-1960 תרגומה למרי פופינס. זה היה סמוך ליציאתו לאור של ספרה הראשון "אהבת תפוח הזהב" ב-1959. אני זוכרת עדיין את הילת ההתרגשות סביב הספר שחַברה ליופייה
אין שירה בעיני שמבטאת את הכאב טוב יותר, עמוק יותר ומרטיט יותר את הלב משירתה של רביקוביץ. שיר אחר שלה, "תקוות המשורר", מתאר בסרקזם רב את גורלו של המשורר. כמשוררת זכתה רביקוביץ לגורל טוב הרבה יותר. היא זכתה להכרה בחייה ולקוראים רבים שאהבו את שירתה ולא אחת סגדו לה. לא היה בכך די.
"אמרתי לך, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה. ומה גם אנשים". במותה למרבה הצער, לא הייתה הפתעה, אבל כאב גדול יש, ואפשר לחזור עכשיו אל השירים ולמצוא בהם את חוסר הנחמה. הנה אחד מן היותר ידועים בהם, שלא משאיר כל תקווה: "אלוהים מבקש ללטף את ראשו/ אבל הוא מתמהמה/ הוא אינו רוצה להבהיל את האיש/ באותות של אהבה/ אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה/ רק אלוהים מכיר את סוף הנפילה".
הכאב על מותה גדול, תחושה של אובדן וכבר עולים געגועים. וכמו תמיד אני אפנה עכשיו אל הספר האדום של כל שיריה ואבכה אותו.
לפנייה לכתב/ת 
