"ההתנתקות היא לא מהאדמה, היא מהרעיון"
בשבוע שלאחר הפינוי, תושבי נצר חזני מתפכחים. מעיר האוהלים שהקימו בלב תל-אביב הם מדברים על התעלמות המנהלת מדרישתם לפתרון קהילתי ועל הצורך העצום שבדיאלוג בין כל חלקי העם. ממבט ראשון זה נראה כמו קייטנה - רק המבט העצוב בעיני הילדים והחולצות השחורות-כתומות מעידים על השבר הגדול. הם, ונעמי בת השבע, שבשקט אומרת: "אני רוצה הביתה"
"אם אין בית ספר בנווה דקלים, נלך ללמוד בעצמונה". כך, ברצינות תהומית, אמרה נעמי אלוש, בסך הכל בת שבע, שרק לפני ימים אחדים פונתה מביתה שבהתנחלות נצר חזני. ההכרזה הזו, מבחינתה, מבוססת על היגיון צרוף, שהרי עצמונה פונתה לאחר נצר חזני והיא לא היתה עדה לפינויה. אבל גם בביטחון הזה, התמים כל כך, כבר נבקעו סדקים. "אני לא באמת יודעת איפה אני אהיה מחר ואני גם לא יודעת איפה כל החברים שלי", היא מספרת לי.
יש לה מבט עצוב בעיניים, לנעמי. ולא בכדי. כשאמא שלה, סבין, מבקשת ממנה לספר לי על הרגעים ההם, של הפינוי מהבית, היא מצליחה רק להגיד שעצוב לה. מאוד עצוב. רק לאחר כמה דקות היא נפתחת: "באו החיילים והיה לי מאוד עצוב. גם פחדתי קצת, אבל הכי היה לי עצוב. לקחו אותנו בשני אוטובוסים, את כל האנשים מהיישוב, והביאו אותנו לחיספין וגם היינו בכותל, אבל אני רק רוצה הביתה, לבית שלי".
"נעמי, תספרי לה מה עשית כשבאו החיילים", סבין מבקשת. רק אז נראה חיוך קטן בעיניים של הילדה. "אני? ישר רצתי למילקי וחיבקתי אותו הכי חזק". מילקי? "מילקי זה הכלב שלי, הוא קטן וחמוד. איך שבאו החיילים רצתי אליו וחיבקתי אותו. אחר-כך לקחנו אותו איתנו לכל מקום, אמא רבה עם כל נהגי האוטובוסים בכל המקומות והסבירה להם שזה כלב מיוחד ושהם חייבים לתת לו לעלות איתנו לנסיעה".
נעמי, יחד עם כמה מחבריה מנצר חזני, הגיעה אתמול לרכבת מרכז בתל-אביב, שם הקימו המפונים עיר אוהלים. ממבט ראשון, המאהל שהקימו שמונה המשפחות על הדשא נראה כמו מחנה קיץ מאורגן שבחר להתמקם דווקא באמצע העיר. עשרות ילדים מתרוצצים על הדשא, משליכים בלוני מים, משחקים עם מתנדבות "בני עקיבא" שהגיעו למקום. מולם, על השולחן הגדול, פרושה תקרובת בורקסים, כדורי שוקולד ושתייה שלא היתה מביישת אף מסיבת יום הולדת בפארק הירקון. רק החולצות השחורות-כתומות שעליהן נכתב "יהודי גירש אותי מהבית", חושפות כי מדובר בעצם במאהל מחאה ולא בקייטנה.
"הקצין שפינה אותי מוזמן לקפה"
סבין הגיעה למאהל עם נעמי ואחיה הקטן, אלרועי בן החמש וחצי. אבי המשפחה, כמו רוב האבות, נשלח חזרה הביתה, לנצר חזני, לטפל באריזות האחרונות. כשהיא נשאלת על הפינוי סבין אומרת שקצת קשה לדבר עכשיו על דברים כל-כך כואבים. על הצבא, לעומת זאת, אין לה בעיה לשפוך מחמאות. לדבריה, "הצבא עשה את העבודה שלו ברגישות יוצאת דופן. החיילים מילאו פקודה, עשו את מה שאמרו להם. אין לי טענות על החיילים שהגיעו אלי הביתה, זה לא אשמתם. כפיר, הקצין שבא לפנות אותי ואת המשפחה המורחבת שלי, מוזמן לבוא לבקר אותנו, לשבת לקפה. הוא היה פשוט מקסים".
"לא רק נעמי והילדים הקטנים, גם הגדולים לא באמת יודעים מה יהיה איתם מחר", היא אומרת. "התרגלנו לעשות תוכניות 20 דקות קדימה, אז אני יכולה להגיד לך מה אעשה בעוד 20 דקות. מה אעשה מחר? אני באמת לא יודעת. כרגע אין לנו בית. את הנוער אנחנו שולחים מכאן לרחובות תל-אביב, לדיזנגוף ועזריאלי, כדי לנסות להסביר, כדי לנער את העם, כדי להבהיר שאנחנו חייבים להתחיל לדבר האחד עם השני. אני רוצה לראות אם הם יעזו להסתכל לנו בעינים ולהגיד שהם שונאים את כל המתנחלים".
על השאלה אם בכל זאת היא לא דואגת לילדים, לכך שפחות משבועיים מתחילה שנת הלימודים ואין לדעת איפה הם ילמדו, היא עונה בנחישות. "שום חינוך לא יעזור לילדים שלנו אם הם לא יראו מה קורה באמת. הם צריכים מיטה, חדר, בית. כשהם כאן, איתנו, הם לומדים את כל מה שאפשר ללמוד על ארץ ישראל, על ציונות, אחדות, אהבה וחום".
"ההתנתקות היא לא מהאדמה, היא מהרעיון"
במרכז המתחם, על כמה כיסאות פלסטיק מסודרים בעיגול, יושבים צעירי היישוב, בני 20 ומשהו, דור שני בנצר חזני. להם אין ילדים שצריכים להתחיל ללמוד עוד מעט, להם יש הורים, ממקימי היישוב, והם דואגים להם. דואגים וזועמים. "ההורים שלנו הגיעו לפני 20 שנה לבנות יישוב, לעשות ציונות, ועכשיו זרקו אותם לכלבים. ההתנתקות עבורם זה לא רק מהבית ומהאדמה, זה גם מהרעיון, מהחלום, מהערכים. גם אנחנו, נתנו הכל למדינה, שירתנו בצבא בגולני, ביחידות הכי קרביות, עכשיו אנחנו מרגישים נטושים, נבגדים. זרקו אותנו לאיזה חדר מעופש בישיבה וחושבים שזה בסדר".
לתל-אביב הם הגיעו "עד שהמנהלת תמצא לנו פיתרון. אנחנו מחפשים בית, לא קורת גג. אנחנו מחפשים פתרון לכל הקהילה, לא לבודדים. אנחנו רוצים להישאר ביחד. אנחנו מנסים לנהל משא ומתן עם המנהלת, למצוא פיתרונות, אבל הם בכלל לא עונים לנו. המדינה מזניחה אותנו. שלחו אותנו באוטובוסים לכיספין וביום ראשון בבוקר העיפו אותנו משם לחדרים באיזו ישיבה, מלאים ג'וקים ועכברים. ככה מתנהגים לאנשים שסיכנו את החיים שלהם בצבא? אנחנו פשוט מרגישים שמשתינים עלינו בקשת".
"הרמטכ"ל אמר שזו היתה הפעולה הכי מושלמת של צה"ל", הם אומרים במרירות. "הוא לא חשב כנראה מה זה עושה לנו לשמוע דברים כאלה. אנחנו, שהיינו חיילים, קצינים, מפקדים. כרגע מתחשק להגיד שאנחנו לא כל-כך מאמינים בצה"ל, אבל זה לא יהיה לגמרי נכון. אנחנו מדברים בעיקר מתוך כאב, לא יודעים עדיין איך להגיב, מה להגיד".
"לחזור לדרך הרב קוּק, לדרך הפשרה"
בינתיים זורמים למאהל עוד ועוד אנשים, חלקם סקרנים, חלקם עוברי אורח שרוצים לעזור, מרביתם תלמידי ישיבות של הציונות הדתית וחניכי בני עקיבא שהגיעו לתת כתף. איתן בן ה-18, תלמיד בישיבה באיתמר, הסביר שהמטרה היא "להביא מודעות לעם. להסביר איך אפשר לסייע למפונים במלונות, איפה אפשר לתרום, במה אפשר לעזור. חוץ מזה, אנחנו רוצים לחזק את המתיישבים".
לשאלה אם הוא עומד להתגייס, איתן משיב ב"כן" החלטי: "אני מתכנן להתגייס ורוצה להיות הכי קרבי שיש. לתרום כמה שיותר. נכון, זה לא קל אחרי מה שרואים בגוש קטיף, ועדיין. שואלים אותנו כל הזמן מה יהיה הלאה ולאן ניקח את המאבק הזה, ואני אומר שדווקא יש אדישות נורא גדולה. עוד מעט הכל ייגמר וכלום לא יישאר וזה כואב. אתמול הלכתי לכותל, היו שם אלפים. אתה רואה את העוצמה, האמונה, החוזק. אנשים שרק גורשו לא בוכים, לא נשברים. ומה? אחרי שיימצאו פיתרונות לאן יופנה כל הכוח הזה? אני מפחד שהוא לא יבוא לידי ביטוי".
חברו, אברהם, מסביר שיותר משיש מאבק - ישנה מלנכוליה. לדבריו, "זה כמו שמישהו מת ומדחיקים את זה כי קשה להתמודד. אז זה אותו הדבר. אבל חבל, כי יש לנו מה ללמוד האחד מהשני. במקום להדחיק ולשקוע אפשר ללמוד ולהתפתח. זה הרי מאבק תרבותי על הפנים של המדינה, ואנחנו חייבים להתחיל ללמוד להקשיב האחד לשני".
"נניח המתנחלים מול הציבור התל-אביבי", הוא מדגים. "אז אלה אומרים שהמתנחלים מסכנים את הילדים וחושפים אותם לאלימות ולמאבק ואלה אומרים שהתל-אביבים מסכנים את הילדים שלהם כשהם חושפים אותם לפירסומות בטלוויזיה עם אלימות ומין, והם אפילו לא מוכנים להקשיב זה לזה. זה חייב להיפסק. אם אנחנו רוצים לחיות פה כעם, אנחנו חייבים לחזור לדרך של הרב קוק, לדרך של הקשבה ופשרה".
