משוגעים קפלו את האוהל

אני רוצה לומר יותר ממילה רעה אחת על ההתנהגות המקוממת של חלק לא מבוטל מהמופנים מרצועת עזה, המנצלים תחושת אשמה עמומה של הממסד הישראלי כדי לצייר את עצמם כמסכנים, עקורים, פליטים וחסרי כל. מילה רעה לאלה שהפכו את הרצון "לשמור על הקהילה" לקרדום לחפור בו הטבות וחריגות.

אחיות ואחים, הירגעו. מה פתאום הקמתם אוהלים? אתם השתגעתם? אתם הרי לא התושבים חסרי הבית והמובטלים של "עיר הלחם". אתם לא הייתם ואינכם מקופחים. אתם לא פליטים ולא בני פליטים ולא קרובים רחוקים של פליטים. מעולם בקורותיה של מדינת ישראל לא זכתה חבורה כה קטנה של אזרחים להטבות כלכליות כה מפליגות כפי שאתם זוכים. מעולם לא פתחה המדינה את קופתה באדיבות כזו כפי שפתחה בפניכם. מעולם לא הקשיבו רשויות הממשל לקיטורים ולטענות ולביקורת במידת הסבלנות והבנה שאתם נהנים ממנה.

נכון, גרושתם בכוח מבתיכם, בהוראתו של ראש הממשלה. אבל התחילו להפריד בין זעמכם הלאומי והציוני על המדיניות של ממשלת שרון לבין כעסכם המיותר על פקידי הממשלה. הם יוצאים מעורם כדי לסייע לכם.

קצת פרופורציה, בבקשה. ב-1990 נפל הקומוניזם ובאותה השנה עלו לארץ 200,000 (במילים: מאתיים אלף) יהודים מברית-המועצות המתפרקת. רכבת אווירית הורידה אותם על אדמת ארץ ישראל חסרי כל, רבבות-רבבות של אנשים מבוהלים, בוכים, לא מבינים את שפת המקום ואבודים בתוכו. בשנה אחת נוספו 4% למספר אזרחי ישראל. מפוני עזה מהווים 0.1% מאוכלוסיית ישראל. גל העלייה לא פסק גם כשפרצה המלחמה בעיראק; ישראל הופצצה בטילים ומאות משפחות בארץ איבדו את בתיהן. ואז הצטרפו עוד 20,000 יהודי אתיופיה, שמצבם האובייקטיבי ההתחלתי היה קשה ומעיק במיוחד.

כל זה נפל על כתפיה של מדינה שמספר תושביה 5 מיליון. היום אנחנו 7 מיליון. ובמקום משק ישראלי, שהתוצר השנתי שלו ב-1990 היה 50 מיליארד דולר, השנה הוא יהיה כ-120 מיליארד דולר. במקום כלכלה שכל רזרבות מטבע חוץ שלה היו 7 מיליארד דולר - כיום הן 27 מיליארד דולר.

קליטתם של מאות אלפי העולים הציבה אתגר לאומי מן המורכבים שידעה ישראל מעודה זו. יכולנו לו והצלחנו בו משום שמן ההתחלה נקבעו שני עקרונות חשובים. הראשון: המדינה אינה גננת, היא רק ממנת. העולים יקבלו כסף ושווה-כסף ויחליטו בעצמם כיצד להשתמש בו. הם יבחרו איפה לגור, במה לעסוק, מתי ללמוד עברית ועוד. מי שיבחרו להישאר ב"קהילה" יישארו בקהילה, שיכונו בעצמם. לשיטה זו ניתן שם "קליטה ישירה". העיקרון השני היה כספי. משפחת עולים שנחתה בישראל ב-1990 או ב-1991 קיבלה מהמדינה "סל קליטה כולל" בשווי של 15 אלף דולר לשנה, למשך שלוש שנים. זה מה שיכלה המדינה להרשות לעצמה לתת לעולים, גם אחרי שאושרו לה הערבויות האמריקניות. סל קליטה למשפחת מפוני עזה מסתכם ב-450 אלף דולר. ואסור שיעלה יותר.

עד כאן, אחיות ואחים. זהו זה. צריך לשים גבול תקציבי ברור ובלתי עביר למה שיכול לעלות לנו, משלמי המיסים, היישוב-מחדש של 1,600 משפחות ממעמד בינוני, רובן מבוססות ובעלות אמצעים: 3.5 מיליארדי שקלים ואפילו לא שקל אחד נוסף.

זוכרים את שר האוצר יגאל הורביץ המנוח? הוא אמר משפט אחד שבזכותו נכנס להיסטוריה: משוגעים, רדו מהגג! גם אתם, רדו מהגג, קפלו את האוהל והתחילו להסתדר בכוחות עצמכם. אתם לא זקוקים לפקידי מדינה שיובילו אתכם ביד ולמטפלות צמודות שיסבירו לכם איך להתמצא בישראל. אתם לא צריכים אולפן. אתם ישראלים שורשיים, שמחכים להם בחשבון הבנק מאות אלפי שקלים. אז לכו לבנק, קחו הכסף והתחילו להסדר בעצמכם. רוצים לשמר את המסגרות של דיור משותף? אין בעיה, עשו זאת בעצמכם. יש בארץ הרבה בתים משותפים מוכנים לאכלוס והרבה יישובים קיימים המשוועים לאוכלוסיה מגובשת. די עם הנחי, די עם הקיטורים. לישראלים פתיל קצר: היום הם מחבקים אתכם, מחר יגידו: מושחתים, נמאסתם.

לבלוג המלא של סבר פלוצקר