לפעמים חלומות לא מתגשמים
מי שחלם להפוך את סיפור חייו המורכב של יצחק רבין למחזמר מוצלח נאלץ להתבדות: "מי שחלם" מתברר כנסיון כושל שמחפה על בלבול ושטחיות בשירים יפים ובכישרון של סקעת. מרב יודילוביץ' צפתה במופע הבכורה
עשר שנים אחרי רצח ראש הממשלה, יצחק רבין, במציאות מסוכסכת שהתנתקה מערכיה והתחברה חזק לטלוויזיה, יש משהו ילדותי, תלוש ומעושה בניסיון של המחזמר "מי שחלם" לייצר בקהל גאוות יחידה ותחושת ביחד.
על כרטיס הכניסה נכתב "המחזמר הישראלי של כל הזמנים", ומשהו בהתגלשות הזו על גל הגעגוע לאותה "ישראליות" נוסטלגית מעורר התנגדות. את יצחק רבין אי אפשר להפוך למוצר להמונים, וכל ניסיון לעשות כן נידון מראש לכישלון. רבין, לפני הרצח ואחריו, היה מדינאי ומנהיג מורכב, מלא סתירות ושנוי במחלוקת. דרכו, עד היום, מעוררת אמוציות לכאן ולכאן, ועל כן הרצון לשווק אותו כקונצנזוס - כנדרש ממוצר צריכה - היא משימה התאבדותית. אז מדוע בחר המחזאי והבמאי גדי ענבר להביא את סיפורו של רבין באמצעות מחזמר, ז'אנר שמעצם קיומו נועד למכור כרטיסים?
אם מדובר בניסיון להעביר מורשת, הוא כושל שכן גם המחזמר עצמו אמביוולנטי לגבי דרכו של רבין. אם מדובר בניסיון להביא את סיפורו הביוגרפי של האיש, יש בו לא מעט חורים, כך למשל מחיקת הכהונה הראשונה של רבין כראש ממשלה, מזעור פרשת חשבון הדולרים לכדי דאחקה בשוליו של דיאלוג זוטר ומשקל סגולי אפסי למערכות היחסים המורכבות שלו עם משה דיין, עזר ויצמן ושמעון פרס. לזכותה של ההפקה ניתן לומר שהיא מזכירה לקהל שבמהלך שנות קיומה של מדינת ישראל נוצרו פה לא מעט שירים מצוינים, אבל בשביל זה לא צריך לשלם 256 שקלים. מספיק לזפזפ ל"כוכב נולד".
רבין נולד
קשה להתייחס להפקה הזו ברצינות, וזאת למרות הכישרונות האדירים שעל הבמה - החל בעודד תאומי המגלם את רבין, שבמעט שניתן לו מצליח להעביר דמות מורכבת ורב שכבתית; דרך גילה אלמגור, שמגלמת את לאה רבין במלוא הדרה; ועד הראל סקעת, שמשחק שלוש דמויות ונושא חלקים נכבדים מההפקה על גבו.
סקעת, אגב, מוכיח מעבר לכל ספק שהוא פה בשביל להישאר ושיש בו את כל מה שדרוש בשביל לעשות את זה. בולטים לטובה גם חברי הקאסט המוכרים פחות כמו עודד ליאופולד, שמגלם את דמותו של רבין בצעירותו ומצליח במינימליסטיות ובאיפוק לייצר דמות מסקרנת ומאוד אנושית, כמו גם חן אשרוב (רותה עילם בצעירותה) וזוהר עטר (מזכירתו של רבין), שמביאות הרבה חן וכשרון.
למרות הקאסט, "מי שחלם" הוא מחזמר מבולבל ולא אחיד שלא באמת החליט מה הוא רוצה להיות. ההפקה מתחילה בעיבוד חדש ודרמטי של אפי שושני ל"מי שחלם" עם העמדה שמזכירה מסכת זיכרון בטקסים בתיכון וכוריאוגרפיה שהפסיקו ללמד בשנות השבעים המוקדמות.
על שלושה מסכי וידאו נפרשות תמונות מתחלפות ברמה ירודה של מה שאמור להיתפש כחלום הישראלי – תינוק, גלי ים שבתוכם נשברות קרני שמש, פארקים מוריקים, ובקיצור - ערוץ החיים הטובים. משם עוברים לדירתם של לאה ויצחק רבין זמן קצר לפני צאתם לעצרת שבה נרצח. את סרבולו וטרחנותו של הדיאלוג בין השניים מציל לפרקים המשחק של תאומי ואלמגור, מה שתופש גם לגבי סצנות מאוחרות יותר במחזה. מהיציאה לכיכר חוזרים הצופים יובל אחורה, ליום בו נפגשו לראשונה לאה וחברתה רותה עם יצחק וחברו אורי, אז לוחמים בפלמ"ח. על רקע צילומים בשחור-לבן של תל-אביב הקטנה מתפזמת לה מחרוזת שירי התקופה ("קרה זה רק הפעם", "שחרחורת",
"אל נא תאמר לי שלום") שתפורים ביד גסה. זו לא תהיה מחרוזת השירים האחרונה בהפקה, וגם בהמשך יתקבל הרושם שהשימוש במחרוזות השירים להעברת רוח התקופה היא פתרון שטחי ולא בהכרח יעיל.
תמונות מתוך הזיכרון הקולקטיבי הישראלי משמשות לאורך המחזמר כמסחטת רגשות, וזה כשלעצמו יוצר תחושת אי נוחות - כך בסצנת שחרור העיר העתיקה והתמונה המוכרת של שר הביטחון דאז משה דיין, הרמטכ"ל יצחק רבין ואלוף פיקוד מרכז עוזי נרקיס בסמטאות המובילות אל הכותל, כך בתמונות שובם של שבויי מלחמת יום כיפור למולדת, וכך, כמובן, בהישמע שלוש יריות האקדח שמקפיצות את הקהל ומחזירות אל נקודת השבר הגדול.
מעבר לשימוש המניפולטיבי בהיסטוריה ובכמיהה למשהו שידביק את שבריו של האתוס הציוני, "מי שחלם" סובל מחוסר בשלות. קשה להתחמק מהתחושה שההפקה לוקה בנגעים מוכרים מהפקות המכוונות בדרך כלל לילדים ובני נוער, ז'אנר שבו מתמחה ענבר, ובראשם הניסיון לפשט תכנים מורכבים לכדי ראשי פרקים קלים לעיכול. בסופו של דבר התוצר הוא שטחי, רדוד ובלתי מספק.
לתשומת לב המפיקים: שמה של שולי נתן עדיין נמצא בפרסומי המופע בתכניית היכל התרבות, למרות שביטלה את השתתפותה במחזמר.
- צילום וידאו במהלך החזרות למופע: שי רוזנצוויג.
