הכותרת "תעלומת הקבר המכושף" עשויה להוליך שולל את הקורא התמים. שמו של הסופר הספרדי הנלווה לכותרת האפלה, עשוי לפתותו להאמין כי לפניו מונח רומן מתח המתרחש במסדרונות כנסייה אפלוליים ומאוכלס נזירים שחורי זקן וגלימה. למעשה, הכותרת אינה אלא התבדחות נוספת על חשבון הז'אנר- לא רק שהספר הזה אינו קודר או עוסק בכשפים, אלא שמדובר ביצירה קלילה ומשעשעת, ראשונה בסדרה שהפכה את מחברה, אדוארדו מנדוסה, שספריו "עיר הפלאות" ו"האי הנעלם" ראו אור בעברית בהוצאת שוקן, לאחד הסופרים המצליחים והמוערכים בספרד.
"תעלומת הקבר המכושף" הוא פרודיה שנונה ותזזיתית על ספרי הבלש וההרפתקאות. הגיבור, המתרוצץ ברחובות ברצלונה של אחרי פרנקו, גויס לעזרת
המשטרה היישר מבית המשוגעים בו שהה בחמש השנים האחרונות, לתפקד כמי "שמכיר היטב את שולי החברה, שאפשר ללכלך את שמו בלי בעיות, שמסוגל לעשות את העבודה במקומנו" (עמ' 25). ה"בלש", ששמו אינו ברור (בטקס הטבלתו החליק אל תוך אגן הטבילה ברגע של מריבה סוערת בין הכומר לאמו, אשר התעקשה לקרוא לו על שם הסרט האהוב עליה "חלפעמהרוח") הוא לפליפ מרלו מה שדון קישוט הוא לדמות האביר הרומנטי: שלומיאל, מרופט ומעורער הוא מתגלגל בנחישות בפיתולי תעלומת היעלמותן המסתורית של נערות צעירות מפנימייה יוקרתית של הנזירות הלזריסטיות.
הרומן האלגנטי הזה נקרא בהנאה (ובמהירות) ומותיר את הקורא מחויך ומסופק. הספר שופע הומור קומי מן הסוג שתמיד מעורר עליזות ומפתה לחשוב על הגיבור כמעין גרסה הפוכה ומלוכלכת של המפקח קלוזו, או של המרשל קלושו, הוא לואי דה פינס, הזכורים בערגה. "הוצאתי מן התרמיל את הפנס שקנינו", מתאר הגיבור את התגנבותו אל בית הספר של הנזירות, "כשרציתי להדליק אותו, גיליתי שאני אוחז בנקניקייה, ושבלהט הקרב הענקתי לכלבים את הפנס... מאז ארוחת הערב בלילה הקודם לא בא אל פי דבר. התיישבתי על אחד הספסלים וחיסלתי את הנקניקייה שגם במצבה הנא היה לה טעם גן עדן" (עמ' 148). טכניקות החקירה המצחיקות (גנן אחד הוא מסמם בל.ס.ד, פעם אחרת הוא מתחזה לשדרן טלוויזיה), העדר עקרונות מוחלט, התמכרות לפפסי קולה וניסיון רב בגניבה ופריצה שכולם משמשים בערבוביה ובאקראיות הופכים את העלילה כולה לפארסה מושלמת.
זכרונותיו של מטורף
"הנני וליתר דיוק הייתי, ולא לסירוגין אלא במצטבר, מטורף, מנוול, פושע ואדם חסר תרבות והשכלה", מעיד הגיבור על עצמו, "אבל אף אחד מעולם לא היה יכול להאשים אותי בטיפשות: מילים יפות, משובצות כאבני חן בתחביר התקני יכולות להלך עלי קסם רגעי, לערפל את מבטי" (עמ' 14). ואמנם, שפתו הקולחת של הגיבור המספר היא מוקד קסמו של הספר. על אף שהוא חסר בית, עלוב ומצחין, מלהטט גיבורנו בלשונו ומתיש את שומעיו בנמלצות והתפלפלות עד שהם מוכנים לספק לו כל מידע שיבקש.
"יש לך מושג עם מי אתה מדבר?" הוא פונה אל מפקח המשטרה אשר תפס אותו ואת אחותו (העוסקת בזנות) בחברת גופה של גבר שבדי. "עם אפס מחורבן". עונה לו המפקח. "ניחוש מבריק, אך שגוי. אתה מדבר,המפקח, עם דון ספרינו סוגרניס, חבר מועצת העירייה... הנהג ושומר הראש שלי ... ממתין לי כרגע בפינת הרחוב, עם הוראות חד משמעיות להודיע לנשיא סוארס אם בתוך עשר דקות אני לא יוצא לבדי בריא ושלם מהמאורה שהנוכלת הזאת... הובילה אותי אליה במרמה, בלי ספק למטרות שוד, סחיטה וניאוף... למי תאמין המפקח: לאזרח הגון, איש עסקים מצליח, התגלמות הבורגנות הנצלנית, שמנה וסולתה של קטלוניה, השאור שבעיסת ספרד והעידית שבאימפריה, או לענתיקה הגרוטסקית הזו, לאשת הפיל הזאת שנוסף לכל יש לה גם ריח פה איום ונורא?" (עמ' 48).
הספר זה שייך למסורת העתיקה של הרומן הפיקרסקי, סיפור הרפתקאות הומוריסטי שגיבורו הוא פיקארסק ('פיקארו' בספרדית, נבל) נוכל ונווד שאפתן אשר בזכות ערמומיותו ונכונותו לכופף את הכללים חושף את הצביעות בחברה הגבוהה, מלמד לקח את אנשיה וזוכה באהדת הקורא. ואמנם מעבר להומור חריף ולשזירת עלילה השובה את הקורא, לסופר מנדוסה מעמד חשוב גם בזכות עמדתו בהיסטוריה הספרדית (תעלומת הקבר המכושף התפרסם לראשונה בספרד ב-1979 והודפס שם מאז בחמישים מהדורות). בלשון מושחזת מבקר מנדוסה את ספרד שלאחר שלטונו של פרנקו המתנדנדת על פיגומיו של המשטר הדמוקרטי החדש. כמו סופרים אחרים בני זמנו, בונה מנדוסה מחדש את הזיכרון הספרדי הקולקטיבי שספרד הרשמית, הנחושה לשכוח את עברה הפשיסטי המטריד, ששה מדי למחוק כשמיהרה להשתלב באירופה המערבית.
