רכבת לילה לאוּטרנצ'אל

החיידק ההודי לא מרפה. מספיקים חודשיים-שלושה בארץ ואני שוב רוצה לשם, משתוקקת אל כל המסתורי והגלוי במדינה הנהדרת הזאת, אל היופי והכיעור, העושר והעוני הנורא, המקדשים והפרות המטיילות בנחת ברחובות. אותה הודו שעדיין מעוררת ויכוחים מרים בין אוהביה לבין אלה שכף רגלם לעולם לא תדרוך בה.

הפעם בחרתי לטייל במדינת אוּטַרנצ'אל שעל גבול נפאל, הקרויה "ארץ האלים"

 או "גן-העדן האמיתי עלי אדמות". בדרום זוהי ארץ גבעות משתפלות, וככל שמצפינים הן הולכות ומתגבהות, עד שמגיעים לרכס האדיר של ההימלאיה ההודית. בין הרכסים נובעים כמה מהנהרות הקדושים להינדים – גנגס, יאמונה, מנדאקיני ואלקנאנדה. בכל אחד מאתרי הנביעה של הנהרות הללו מצויים מקדשים עתיקים, המשמשים מקום עלייה לרגל (יאטרה) למיליוני הינדים מרחבי הודו והעולם.

הביטלס היו

מהי העונה הטובה ביותר להגיע לאוטרנצ'אל? הדעות חלוקות בעניין. הינדי אדוק הרוצה לעלות לרגל יקשיב לנזירים במקדשים והם יקבעו עבורו תאריכים מדויקים, שינועו סביב החודשים מאי עד אוקטובר. למי שרוצה לעשות טרקים כדאי להגיע בעונה ה"חמה", אבל לא הגשומה: מאי-יוני וספטמבר-אוקטובר (מקביל לעונות הטרקים בנפאל).

מעוניינים לנפוש ולטייל בין שבילי ההרים הירוקים, לטעום קצת מהשלג והקרח במרומי ארבע עיירות המקדשים – בדריאנת, גנגוטרי, קאדרנאת, ימונטרי – ולא אכפת לכם מקצת מונסונים? כדאי להגיע עכשיו, אחרי שהסתיימה העונה הבוערת של התיירות ההודית.

באוטרנצ'אל מצויים כמה מאתרי התיירות הפופולריים ביותר בהודו, ובהם רישיקש, בירת היוגה העולמית. זוהי העיר אליה הגיעו בזמנו ה"ביטלס" כדי לחפש את האור, את האמת ואת הקסם של המזרח, ויצאו אחר כך עם כמה אלבומי שירים שכל העולם אהב. גם היום מושכת רישיקש מחפשי אמת, מתרגלי יוגה וכאלה המתעניינים ברפואה ההודית. העיר הצבעונית והנעימה בנויה סביב נהר הגנגס הקדוש, שכאן מימיו עדיין נקיים ורבים מהתיירים המערביים טובלים בהם.

על רישיקש אפשר לכתוב פרק נפרד ומפורט, אבל הפעם לא התכוונתי לחזור אליה. תכננתי לבקר בערי ה"היל סטיישן" נייניטאל ואלמורה, אותן עיירות-גבעה שהאנגלים בנו כדי לברוח אליהן מהחום הרב במישורים בתקופת הקיץ, ומהן להמשיך לעיירות ה"צאר דהאם" – עיירות המקדשים.

רכבל אל פסגת העולם, כמעט

לדלהי המהבילה הגעתי מוקדם בבוקר. כעבור יומיים עליתי על רכבת הלילה לקתגודאם, התחנה הקרובה ביותר לנייניטאל. קיבלתי דרגש שינה בתא עם משפחה הודית – אב, אם ובת עשרה. משפחה נחמדה ומנומסת, מלאת חיוכים וברכות. מוקדם מאוד פרשתי לדרגש שלי, הדלקתי את מנורת הקריאה, שקעתי בספר ועד מהרה נרדמתי. בסביבות שבע בבוקר נדלקו האורות והסדרן הודיע שהרכבת הגיעה ליעדה. בחרתי באחד מנהגי המוניות הרבים שהתנפלו על הנוסעים היורדים, ותוך כשעה הגענו לעיירת הנופש ההודית נייניטאל.

היתה זו טעות גדולה, שעליה אשלם גם כספית וגם נפשית. אסור להגיע לעיירות נופש הודיות בעונת החופשות של בתי-הספר (מתחילת מאי עד סוף יוני), כשמיליון משפחות על ילדיהן גודשות כל פינה בהן. הכי גרוע? אי אפשר היה להשיג אפילו חדר אחד במחיר סביר.

שלא בעונה הבוערת העיירה הזו היא מקום קסום לטייל בו ואין שום בעיה להשיג חדר במלון. הנוף משגע, כשבין ההרים המשופעים בארזי הימלאיה עתיקים נח לו אגם ירקרק, שהאגדה מספרת שהוא אחד מעיני הברקת של האלה סאטי. רכבל יוביל אתכם לאחד מראשי ההרים אל נקודה הנקראת "סנו ויו", שממנה משקיפים סביב סביב על הרים רחוקים ועל העיירה נייניטאל הנחה לה למרגלות ההר.

אפשר לשבת כאן ליד אחד מדוכני האוכל הרבים ולאכול ארוחה על פסגת

 העולם כמעט. כרטיס לרכבל: 70 רופי (7 שקלים) הלוך-חזור.

בנייניטאל יש כמה מבנים מימי השלטון הבריטי, שבהם מרגישים כאילו הזמן עמד מלכת. ה"בנק אוף אינדיה", שאליו הלכתי להחליף כסף, נראה כמו מבנה מתקופת המערב הפרוע האמריקני דווקא. הרצפה עשויה אריחים מצוירים, הגג המשופע בנוי מעץ ישן וכמוהו גם הדלפקים, שמולם ספה וכיסאות גן המשרתים את הלקוחות הממתינים. השומר בפתח מחזיק רובה דו-קני, שגרם לי לחשוב פעמיים אם כדאי לי לצלם בתוך המבנה. במחשבה שנייה, הרובה העתיק הזה בטח לא ירה אף כדור מאז מלחמת העולם הראשונה.

לילה עם טיגריסים

מנייניטאל יוצאים טרקים מאורגנים ולא מאורגנים (עדיף לקחת מדריך) ל"טיולי שקיעה או זריחה" ב- Hathi-Khal, אחד הרכסים בסביבה. המדריך שתקחו גם יכין לכם תה חם, אותו תלגמו תוך צפייה במראות המרהיבים. אפשרות אחרת היא לטייל ל- Kunjakharak – טיול בן 3 ימים לנקודת תצפית שממנה ניתן לראות ביום בהיר את רכס ההימלאיה. המדריך יספק לכם כלי בישול, מזרנים ושקי שינה, ויסדר לכם את הבונגלו במעבה היער. אם תתנו לו את מצרכי המזון, הוא גם יבשל. ואפשר לנסוע לגהאטגאר, בקתה בודדה מעל לג'ונגל הגובל בקורבט פארק, שמורת הטיגריסים של אוטרנצ'אל.

זה המקום אליו שלח אותי פרמוד, בעל המלון שלי, עם המדריך שלו מהנדרה. לנתי לילה אחד בבקתה וזה הספיק לי. את נהמות הטיגריסים שמעתי לאורך כל הלילה וגם בבוקר. כשהובלתי על-ידי נער אל המפלים בתחתית ההר, מקום מושבם של הטיגריסים, ראיתי את שרידי הפרה שנחטפה שבוע לפני כן מהמשק השכן, לא רחוק מהבקתה בה ישנתי.

מגהאטגאר, כשפני מועדות לאלמורה, נסעתי בכל אמצעי התחבורה הנהוגים באוטרנצ'אל – מכונית פרטית, "לוקל באס", "שרינג ג'יפס". העיקרון של האמצעי האחרון מיוחד במינו: מספר נוסעים חולקים ג'יפ אחד, כנהוג במונית שירות, אלא שהנהגים ממלאים את הג'יפים עד אפס מקום. כולם יושבים לך על הברכיים, או שאתה יושב על הברכיים של כולם. לבסוף, עייפה ותשושה, הגעתי לעיירה אלמורה.

האמת? אכזבה. עיירת ה"היל סטיישן" הזאת שוכנת כולה על הר, וההליכה בה

 בעליות ובירידות מוציאה את החשק לצאת מהגסט-האוס. מה שכן, גבוה מעל אלמורה שוכן כפר קטן, "קאסאר דווי", שבו נוהגים צעירים מערביים, ובהם ישראלים רבים, להתארח למשך חודש-חודשיים, בחדרים הפזורים בין בתי הכפר. הם חיים כאן בתנאים של כפריים, כשהם מבשלים לעצמם ויושבים עם עצמם במשך שעות – מעשנים, מנגנים ולא עושים דבר. כל אחד מהם מספר בעיניים מצועפות כמה נפלא להיות בקאסאר דווי. שיהיה.

הנסיעה לעיירות ה"צ'אר דהאם" 2,000 ק"מ צפונה מאלמורה כמעט בלתי אפשרית אם לא מוכנים לשכור רכב עם נהג. התחבורה הציבורית מיועדת לעולי הרגל הרבים, שלהם באמת לא אכפת לשבת שעות איש על ברכי רעהו.

גיהנום ברישיקש

לאחר שבדקתי במשך כמה ימים את כל האפשרויות, החלטתי לחצות מערבה את כל אוטרנצ'אל ולהגיע לרישיקש, אף היא עיר עלייה לרגל, ולנסות לצאת ממנה אל המקדשים הקדושים במוצא הנהרות. חמישה ימים שהיתי ברישיקש, עיר שאני אוהבת מאוד וזו הפעם השלישית שאני מבקרת בה. 40 מעלות ו-70 אחוזי לחות גרמו לי להתנהג כמו זומבי ברוב שעות היום. כל תנועה מיותרת סחטה ליטרים של זיעה ואפילו השינה בחדרים, תחת מאוורר התקרה, היתה כמעט בלתי אפשרית, גם אם ישנים עירומים עם מגבת רטובה על הגוף.

במשך חמשת הימים המהבילים האלה ניסיתי לארגן קבוצה של אנשים שתסכים לעשות איתי את הטיול למקורות הגנגס, היאמונה ושאר הנהרות הקדושים, אבל אף אחד לא היה מעוניין. החלטתי שלא מתאים לי לשכור רכב לבד – 300 דולר, כולל נהג, ל-5 ימים.

אז מה עושים במקרים כאלה? נוסעים לדרמסאלה אהובתי. כאן, לאחר 24 שעות בדרכים, בכפר דרמקוט שמעל דרמסאלה, למדתי הינדי ושיאצו ועשיתי קורס קצר בהילינג. מדי פעם הלכתי לשמוע את הדלאי-לאמה, בתקופת ה"טיצ'ינג" שלו, כלומר השיעורים הפומביים. ולמקורות של הנהרות הקדושים אגיע בפעם אחרת.