יודה יודה יה יודה!
מישה קירקילן לא סיפק את הסחורה, שיר ביטון לא המריאה ורק יהודה סעדו הוכיח שוב שאי אפשר להתעלם ממנו. מקס סמולוביץ מסכם עונה פרועה וחסרת הגיון. טור פרידה
סעדו, סעדו ושוב פעם סעדו. כך אפשר לסכם את העונה הזאת של "כוכב נולד". בגמר צפוי וברור עוד מתחילתו, סעדו היה יותר טוב משני מתחריו והאפיל עליהם, כמו במשך כל העונה, מבחינת אהדת הקהל, מבחינת הקו האישי הבלתי
מתפשר ומבחינת הביצוע. הניצחון הגדול שלו בלט עוד יותר כשהגיעו משתתפי הגמרים הקודמים. אין ולא היה שום דבר שדומה לסעדו במשך שלוש עונות "כוכב נולד" – הוא לא נראה כמו כוכב, לא מתנהג כמו כוכב ולא משדר משהו גדול מהחיים – ובכל זאת, הוא ניצח עונה שלמה בהפרשים עצומים מכל מי שהתמודד מולו.
מהדקה הראשונה שלו בתוכנית אי-אפשר היה להיות אדיש אליו – או שאוהבים אותו או שלא מבינים מה לעזאזל הוא עושה שם. זה סעדו, הזמר שהכי רחוק מכוכבות, אבל מקרין קסם בלתי מוסבר שמהפנט את הקהל. סעדו הוא מהות התוכנית – הוא באמת כוכב נולד.
ההברקה של סעדו, הפספוס של מישה
דרך ארוכה עברנו איתו, מהמלחמה להכניס אותו לתוכנית ועד ל"שמע ישראל" הגדול שהוא זעק מול 20 אלף איש ברגע הניצחון שלו. הוא עבר לנגד עינינו דרך בלתי מתפשרת. הוא לא ניסה להתנחמד לקהל, לא שר כמו שכל האחרים שרו, לא עשה הנחות ולא ויתר. את הפשרה היחידה שלו הוא ביטל כשעלה לבמה עם כיפה לבנה. כל הדרך הזאת התגלמה בשיר שהוא שר – "שדות של אירוסים" של שלמה ארצי, האמא של הקונצנזוס, אמצע המיינסטרים – שהפך לשיר מזרחי אמיתי, כשהכינורות מוליכים את הצליל המצרי משהו ומקהלת גברים מבהירה שזה לא השלמה ארצי שהכרנו, אלא משהו אחר לחלוטין. כמובן שאי-אפשר להישאר אדיש – או שהבטן מתהפכת או שאתה נופל מהכסא – וכאן הכוח של יהודה סעדו. זה גם הסגנון שלו לאורך כל הדרך – לא חשוב מה השיר ואיך הוא בוצע במקור, הוא לא יבוא אל השיר, השיר יבוא אליו.
"שדות של אירוסים" היה חוויה מעניינת, לא קלה ולא מתפשרת – בהחלט לא שיר גמר טיפוסי, אבל סעדו הוא הדבר הכי פחות טיפוסי שאפשר למצוא. זה חלק ממנו – משהו אחר, שונה, לא מוסכם. עד הגמר היו שני אנשים כאלה. לשני קראו מישה קירקילן. לא ברור מה עבר לו ולהפקה בראש כשהם נתפסו דווקא ל"יש בליבי כינור" של מאיה בוסקילה. בימים האחרונים הסתובבו שמועות שמישה מנסה לברוח מהשיר. אפילו צביקה הדר ניסה להצניע את מבצעת השיר והדגיש את המלחין שלו, עידן רייכל, כדי לנסות לתת קצת לגיטימציה. זה לא שהשיר כזה נורא, אלא שהוא פשוט לא יושב על מישה ולחלוטין לא מתאים להופעות ענק. זה בסך הכל שיר מינורי ושקט שאיבד את דרכו. הניסיון לנפח את השיר על-ידי עיבוד פומפוזי הרס עוד יותר את העסק, מישה מאוד לא נהנה מכל המצב באופן בולט וזה יצא על הפנים. הניצחון של סעדו בכל מקרה היה מובטח, אבל עם כל שיר אחר, מישה יכול היה לתת שואו ענק כמו שהוא יודע וכמו שהוא נתן בכל רגע אחר במהלך הגמר ולאורך העונה. אפילו סבתא שלו בירכה אותו בברכת "לא נורא אם מפסידים". השיר הזה היה סתם פספוס שעצר תנופה אדירה של מישה בחודש האחרון.
את אותן מילים אפשר לומר על השיר של שיר ביטון, "שמחות קטנות", רק שמדובר בשיר הרבה יותר טוב. גם כאן השיר מינורי ולא מתאים להפקת הענק. וכאן גם יש את הביצוע העילאי במקור של עמיר בניון ומיכה שיטרית שפשוט אי אפשר להתחרות בו. שיר ביטון לפחות נראתה ממש מאושרת מעצם המעמד ולא הלכה לאיבוד בעיבוד הרועש והנמרח. רוב הסיכויים שאם היא הייתה שרה את השיר הזה בתנאים אינטימיים יותר, לדוגמא בחצי הגמר, זה היה ביצוע נפלא (בתנאי שהייתה נשארת עם השמלה האדומה הלוהטת ולא עוברת לקומבינזון מיס-פיגי המוזר שבו הלבישו אותה לכבוד השיר). בגמר, השיר הזה השאיר אותה באותו מקום שבו הייתה קודם, בלי יכולת להמריא, כך שהיא לא איימה על המקום השני של מישה.
עונה בלי שליטה
מעבר לכך, היה גמר שהתאמץ מאוד להיות הגדול מכולם. מכל קצוות הבראנז'ה אספו את הפיינליסטים של השנים הקודמות. זו הייתה הזדמנות לעניין נוסף בסוג של דו-קרב דואטים: שיר ביטון התחברה נהדר למויאל; סעדו גנב מגבסו את ההצגה בלי מאמץ; ומישה הסתפק בקולות ליווי לשירי מימון ובנוכחות בימתית שהראתה מה הוא יכול היה לתת עם שיר קצבי בגמר. הכינורות כרגיל שלטו, כלי הנשיפה הלכו לאיבוד, הסאונד חרק לעתים, בקי גריפין גילתה איפה זה קריית עקרון, צוות צילום מיוחד באוקראינה איבד שליטה והפרסומות הציפו חלקים נרחבים מזמן השידור. היה גמר גרנדיוזי, מבולגן, מתיש ומרתק, כמו כל העונה הזאת.
נראה שזאת גם הנקודה לסכם את העונה, מעבר לדומיננטיות של יהודה סעדו. זאת לא הייתה עוד עונה שגרתית. זאת הייתה רכבת הרים פרועה, חסרת הגיון ומאולתרת מרגע לרגע. לא עוד ליהוק מועמדים מתון ושפוי עם כמה קוריוזים וגימיקים, אלא משהו לא יציב ולא ברור. לא היה מועמד אחד שהיה מוסכם על כולם. לכל אחד היו אוהבים ושונאים שרבו עליו. היו דרמות אדירות, ביצועי התאבדות, שערוריית הצבעות, הדחות לא הגיוניות, אודישנים בלתי נשכחים כמו פוקימון שרדף אותנו עד לגמר, שחיטות שירים לטוב ולרע, מלחמות שופטים ומתמודדים, כפכפים מעופפים, קאמבקים פרועים, זיופים קורעי אוזניים, סבתות שהפכו לאייקונים, הופעות חיות בכמויות לא שגרתיות, מסלול רגוע שהתברבר ויותר מכל - גמר של מתמודדים שבתחילת העונה ההפקה בכלל לא רצתה אותם שם.
זאת הייתה עונה שלא ידעת מה יקרה בה ונראה שההפקה מזמן איבדה שליטה וכיוון. בסופו של דבר – הבלגאן הזה סיפק, בלי כוונה, את העונה המרתקת ביותר. עכשיו נותר רק לאחל ברכות מכל הלב ליהודה סעדו האחד והיחיד, הצלחה גדולה לכל המשתתפים ובואו נקווה שבשנה הבאה יהיה לא פחות אקשן.
צילום וידאו: שי רוזנצוויג
