סיור בישראל האחרת

אהוד אולמרט, ממלא מקום שר האוצר, חייב את פקידי המשרד הבכירים לרדת אל העם. כבר שלוש שנים שהעוני מציק לו. בשלוש השנים האחרונות הוא ביקר ב"מקומות הללו" ומאוד הוטרד מהמראות. כשהגיע למשרד האוצר גילה שהפקידים שם לא מכירים את המציאות כפי שנגלתה אליו בימי מסעותיו. הם הזדעזעו מהעוני והמצוקה שראו, והתנחמו באנשים הטובים שעוסקים בסיוע לחלשים. אל מול כל מצוקה, פגשו את הפתרון שמאז ומתמיד היה מועדף על פקידי האוצר.

יש רעבים? צריך לעודד אנשי עסקים ואזרחים לפתוח בתי תמחוי, ואם במקרה אפשר להעסיק עניים בעלי מוגבלויות בסיוע לאחרים ללא תשלום - זה בכלל מצוין; מצוקה קשה בבית תמחוי? אל פחד, נשיא התאחדות התעשיינים ידאג להם למזגן; מחצית מאוכלוסיית קריית מלאכי מטופלת במחלקת הרווחה? כל הכבוד לתרומות של הנוצרים הטובים מאמריקה. אל דמעות מצוקה של עובדת ניקיון, שהשלמת ההכנסה שלה קוצצה, נשלפו ידיים מחבקות וכתף חסונה לתמיכה. מישהו בוודאי גם שלף מטפחת והגיש לאשה הבוכיה. ואז הם חזרו לירושלים, אל המשרדים הממוזגים ופינוקי המזנון, כשתחושת מחנק מדגדגת בגרונם.

לא ברור מה חמור יותר: ששר האוצר החדש - ששימש בשנים האחרונות כשר התעשייה, המסחר והעבודה - מוטרד כבר "שנים" מהעוני הגובר, או שפקידי האוצר האמונים על כתיבת התוכניות הכלכליות לא היו ב"מקומות הללו" מעולם? אולמרט הסביר שיזם את המפגש כי לא ייתכן שלצד מדינת ההיי-טק המשגשגת, יתקיימו מצוקות כאלו. הוא טעה, המציאות בישראל הפוכה: לצד ישראל האחרת - של עוני, מצוקה ומלחמת הישרדות יומיומית - מתקיימת לה מדינת היי-טק משגשגת. אולי לא היה צריך לחייב את הפקידים לנסוע רחוק כל-כך, הרי עוני מצוקה קיימים גם בירושלים, במרחק לא גדול ממשרד האוצר והכנסת. אבל אין ספק שרק ראוי שאלו המתכננים את כלכלת ישראל, ייצאו ויראו גם את היישובים האחרים בישראל, אלה שאין בהם צימרים מפנקים או מפעלי סטארט-אפ, כמו קריית מלאכי, קריית גת ודימונה.

אבל רגע לפני שתושבי העיירות ששכח האוצר התחילו לטפח תקווה לשינוי אפשרי, מיהר השר החדש-ישן להסביר שלא תהיה מהפכה במדיניות הכלכלית. למעשה, אולמרט - ממש כמו שרון - הבטיח המשך של הגזרות והקיצוצים, אבל עם יותר חמלה ולב. אז אולמרט ידע ושתק. פקידי האוצר לא ידעו - ולא רצו לדעת. כל הכבוד לו, על שחייב אותם להגיע, אבל זה היה החלק הקל, החלק שמצטלם היטב. עכשיו מגיע המבחן האמיתי: האמנם יראו את המראות וישמעו את הקולות בעת הדיונים על התוכניות הכלכליות? או שמא יקדישו דקה שלמה לציקצוקי לשון על המצב הנורא, אולי אפילו דמעה תתגלגל אל זווית העין, ואז יתעשתו ויקבלו את אותן ההחלטות בדיוק?

לפי שעה, לא נראה שצפוי שינוי במדיניות. כבר הוכפלה תקרת סכום התרומה לצדקה המזכה בפטור ממס, וכנראה שהתעשיינים ובעלי העסקים יזכו להקלות נוספות במסים כדי שיוכלו לתרום ודי. אולי אפלו יקימו רשות לטיפול בעוני, אולי ורק אולי יהיו לה גם סמכויות ותקציבים. הלקח החשוב ביותר שצריכים ללמוד מהביקור מתומצת בדבריו של החשב הכללי, שאמר כי בספרי הכלכלה אין פתרונות למצוקה כה קשה. חשוב ששר האוצר יקשיב לאמת שבדברים - מדיניות חברתית אינה רק כלכלה, ואפילו לא שילוב בין כלכלה ולב. לא די לדבר על שינוי סדרי עדיפויות ולעודד תרומות של עשירים ואזרחים טובים. יש להפעיל הגיון חברתי ולהשתמש בכלים כלכליים כדי ליישם אותו.

כן, צריך להפסיק לדבר על "מדיניות חברתית" ולהתחיל לפעול בהגיון חברתי: עידוד ושיקום מערך ההכשרה המקצועית, יצירה יזומה של מקומות עבודה, הגדלת הקבצאות למוגבלים, נכים וקשישים, השקעה משמעותית בחינוך ועידוד ההשכלה הגבוהה והשכלה טכנולוגית, עידוד בנייה להשכרה ולדיור ציבורי, החייאת שיקום שכונות והגברת חינוך מבוגרים, בניית תשתיות במגזר הערבי ואכיפה עיקשת של חוקי העבודה, ועוד ועוד. לא הדמעה בזווית העין ולא הקול החנוק של פקידי האוצר יביאו לשינוי אמיתי בישראל, אלא רק שינוי אמיתי בסדרי העדיפויות: קודם באה החברה, ואילו הכלכלה היא רק כלי שרת.

תמי מולד-חיו, מראשי הארגונים לשינוי חברתי