נקמת הסינת

ניר שושני הוא אחד האמנים המגוונים ביותר בסצינת הטראנס הישראלית. בעוד רבים מגרדים את פדחתם ומניעים את ראשם לקצב המונוטוני האחיד שיוצא מרוב חברות התקליטים כיום, שושני עסוק בלהחליף צבעים כמו זיקית, לנוע מסגנון אחד למשנהו, ולהתאים את עצמו לקהל מבלי להתפשר על העקרונות המוזיקליים שלו. ביחד עם אורי אזן, אמן עולה בשמי הסצינה, הוא הוציא כבר כמה קטעים תחת הכינוי E-jekt ועכשיו מגיע אלבום הבכורה של השניים, שככל הנראה חרשו על נקמת הסית' של לוקאס. למה אחרת יקראו לו Dark Fader?

הדבר הראשון ששמים לב אליו באלבום, חוץ מהשמות בהשראת מלחמת הכוכבים, הוא המוזיקליות. המלודיות שופעות באלבום זה (כמו למשל בקטע מס' 2, A2D2, עם קטע תיפוף מלהיב ומלודיות המנוניות סוחפות). אבל איג'קט לא עוצרים במלודיקה. התבנית שממנה נעשה הטראנס הישראלי בשנתיים האחרונות נשברה פה וחדשה נוצרה, כזו עם השפעות של פעם (Loop Skywalker, למשל, עם קטעי אסיד מתגלגלים ומלודיות נוסח MFG שמלוות את הקצב הסוחף), עם סממן ההיכר של שושני, הטקנו טראנס הכל-כך אפקטיבי (Pan Solo עם שינויי קצב כיפיים וטעימים) ועד המנוני רייב עם עליות פסיכדליות.

מעבר לעוצמה הברורה ששואבים איג'קט מהגיוון המוזיקלי שלהם, האלבום כולל עוד כמה סממנים בולטים. האלבום לא מכיל אלמנט חשוב שלא נעדר כמעט מכל אלבום טראנס בשנה האחרונה – ווקאלז. מקומה של הזמר/זמרת/רגאמאפין פינה את מקומו לסמפלים הפסיכוטיים המוכרים והישנים, כאלה שמכניסים כל טראנסאווי ממוצע לאווירה.

האלבום גם ניחן בסאונד צלול, ברור ונקי, כזה שאפשר לאכול ממנו. והעיקר, ולא פחות חשוב, הוא גם מתאים את עצמו לקהל של היום, שאוהב את הכל מהיר ועצבני – רוב הטרקים מסתכמים ב-145 ביטים לדקה, מה שהופך אותם גם לקלים למיקסוס, גם אם מדי פעם המדור שואף קצת לפרוגרסיב רגוע של 135...

בסופו של דבר, איג'קט מספקים את הסחורה. Dark Fader הוא אלבום שכיף להקשיב לו, ולא פחות כיף לרקוד אתו. יש כאלה שיתייחסו אל האלבום הזה כאל סתם עוד אלבום פול-און מהשורה, אבל בהקשבה פרטנית לניואנסים הקטנים, מגלים אוצר לא קטן של מוזיקה אלקטרונית ישראלית מקורית וכיפית.