שתף קטע נבחר

צילום: הילה טוב

הכתובת על הקיר

ביוון, בהודו ובמצרים העתיקה היו ציורי הקיר חלק מיומן המסע של החיים. גם בתל אביב, עיר עם צורך אובססיבי להתחדש כל הזמן, אפשר לעצור רגע מול קירות שמנציחים, מציגים ומציעים

ערים, כמו בני אדם, עלולות לפעמים להסתבך עם עצמן. להתמכר לדימוי עצמי מחייב ותובעני שלא מאפשר סטיות. קחו למשל את ההתחייבות האינסופית "עיר ללא הפסקה". כמה כוח צריכה עיר לגייס כדי לא לעצור, כדי לא לנוח. אם היו מצמידים לה פסיכולוג, הוא היה בוודאי ממליץ על כדורי ריטלין לריסון התזזית. לכיבוש חוסר השקט. אפשר לאהוב את התזזית, אפשר גם לא, אבל אי אפשר להתכחש לעוצמת ההשתנות של העיר. לצורך האובססיבי שלה להתחדש כל הזמן. בתים, ככרות, חנויות ושמות של רחובות, כולם קורבנות פוטנציאלים של התשוקה הבוערת להיות עדכנית, להכתיב את הקצב, לקבוע את האופנה. עיר ללא תקנה.

 

אחת הדרכים לצרף חלקים מהפסיפס הנעלם של מה שקרה כאן היא ציורי הקיר. ביוון, בהודו ובמצרים העתיקה, היו ציורים על הקיר חלק מיומן המסע של החיים. מסורת של העברת הסיפור האנושי מדור לדור. שרשרת ויזואלית של שייכות. איוון שוובל הוא צייר שמחויב להעברת הסיפור. לנצחי. צייר ריאליסטי עם נשמה של

רומנטיקן. ואולי להפך. בחצר של היכל התרבות תלויים ארבעה ציורי קיר ענקיים שעשה כחלק מהדיאלוג שלו עם תל אביב. שנים הוא מפלרטט איתה. עם חוף הים שלה, עם הרחובות ועם הדמויות שמתהלכות בה.

 

עשרים ושמונה שנים עומדים ציורי הענק באחד הרחובות המרכזיים בעיר, ורק מעטים ראו אותם. הצעה לשיחה שעדיין לא התקיימה. כפפה שאף אחד עוד לא אסף. הדימוי המרכזי הוא הים. סערה של גלים ורוחות, מפגש של יצרים והשתוקקויות. שוובל יוצר מרקם מתעתע של העיר. משחק חשוף בין מקומות אמיתיים למקומות שבלב. רחוב טרומפלדור, בתי באוהאוס והים, מול סצינות אישיות מאוד שלו ושל אנשים שהוא מכיר ואוהב, אנשים שפגש בתל אביב.

 

הציורים מגיבים למה שקורה מסביב. מבטאים מציאות מוכרת. שברי מציאות שנלכדים בקצה מכחול. אחרי שיצרו מפגש ריאליסטי, מיקמו את המתבונן ברחוב מוכר, בנוף העירוני הידוע, הם עפים. נותנים לסיפור להתערבב, לתמונות לבנות מציאות הזויה. פרטית. אינטימית.

 

חומרים וחלומות

 

בקצה העיר, בתפר שבין יפו לעיר העברית הראשונה, מציג דוד טרטקובר את הגרסה שלו למה שעשינו ואיפה היינו. קיר של אריחי קרמיקה שמספר את הסיפור של נווה צדק, הפרבר הציוני הראשון. טרטקובר הוא מעצב מקומי. מסוג האנשים שמנהלים שיחה עם הסביבה שבה הם חיים. הגדרת הזהות שלו עוברת דרך החומרים והסיפורים שהוא אוסף מתחת לאף, במרחב הציבורי והפרטי של חייו. נווה צדק היא השכונה שבה הוא חי. דור המשך למייסדים. מפה הכל התחיל. מעיין נובע של חומרים וחלומות.

 

האריחים מחולקים לשלוש תמונות. אחת מציגה את התושבים הראשונים, המייסדים - אהרון שלוש, שמעון רוקח, חיים אמזלג וזרח ברנט. התמונה השניה מספרת על החיים בשכונה - בית הספר לבנות, הגשר, רחוב הרצל וגימנסיה הרצליה. בחלק השלישי של הקיר נפגשים האבות הרוחניים של הימים ההם, אנשי הרוח - הרב קוק, ש"י עגנון, ברנר, דוד שמעוני. הסופרת דבורה בארון מופיעה בתפקיד כפול. סופרת בעלת מוניטין ואישה. נציגה יחידה של קבוצה נשכחת בין דפי ההיסטוריה המקומית, האמהות המייסדות. סיבות רבות השאירו את שורת החולמות והמייסדות של תל אביב מעבר לגדר ההיסטוריה. ספק אם איזכור מהסוג הזה יכול להטליא אותן בחזרה לפסיפס. להפוך את המילים שבין השורות לסיפור מעשה.

 

אבקת קסמים

 

בין שכבות העלילה שנרקמות כל יום מחדש, כדאי לשמור מקום לטובה. מטליאת סיפורים עכשווית. היא אוספת אותם ברחוב, בספריות ישנות שמאיימות להיפטר מהם, בערימות ליד הזבל. כדי שיהיו. כדי שלא ישמטו מהשורות. חנות רחוב. טובה מפעילה חנות של ספרים משומשים שפתוחה כל הזמן. עשרים וארבע שעות ביממה. חנות ללא הפסקה. וגם ללא קירות או מוכרים, ואפילו ללא קופה מצלצלת. אין בה

דלתות ולא חלון ראווה גדול מזכוכית. הספרים מונחים על שולחן עץ ובמגירות או בארגזים על המדרכה מתחת לבית שלה.

 

אפשר לבוא תמיד. בכל פעם שמתגעגעים לסיפור. אחרי שבוחרים ספר, משלשלים את הכסף דרך פתח בדלת אל הבית. המחירים שמבטאים כוונה, סמליים במיוחד. בין שני שקלים לעשרים. למרות שטובה מעולם לא נראית שם, ולמרות שזה לא ממש מקום, מתקיימת סביבו התרחשות גדולה. חיי קהילה אחרים. על אחד החוטים שתלויים מעל הספרים פועלת הגרסה האנושית של הדואר האלקטרוני. חלופת מכתבים וירטואלית חיה. "תודה למי שהביא את הספרים בשבת", כתוב על אחד הפתקים, ובאחר "טובה תודה על הספרים הנפלאים". על הדלת בכניסה הביתה תלוי פתק גדול "כאן מתקנים כנפיים של מלאכים", ובפתק לידו מבטיחה טובה שמאחים כאן גם חלומות מנופצים.

 

אם מציצים מעבר לדלת הזכוכית, אפשר לראות מלאך מזהב שיושב על מיטה לבנה ושומר על האורחים. מתחת לבית עשרים ושמונה ברחוב שמעון רוקח קורה משהו מופלא. מחלקים שם אבקת קסמים בתוך דפים ישנים עם שורות ומילים, והמון אמון באנשים. מקום ללא הפסקה עם הזדמנות לתיקון ועם הרבה אהבה.

 

איך עושים את זה:

  • ציורי הקיר של שוובל: גן יעקב, מאחורי היכל התרבות, ליד המדרגות שעולות מרחוב דיזינגוף
  • אריחי הקיר של טרטקובר: רחבת סוזאן דלל, רחוב יחיאל 5 נווה צדק
  • חנות הרחוב של טובה: שמעון רוקח 28 נווה צדק

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
החנות של טובה
צילום: הילה טוב
הקיר של טרטקובר
צילום: הילה טוב
מומלצים