חברת הביטוח אינה מחנכת
חברת איילון סירבה לשלם פיצויים על רכב שניזוק בתאונה בנימוק שהנהג היה שיכור ועליו לשאת בעצמו בתוצאות התאונה. השופטת סברה אחרת: "אין מקום להפקיד בידי איילון את השמירה על חינוכו של הציבור
"גם המוסר הוא עניין של זמן", היתה נוהגת לומר בחיוך מרושע בעלת המוסד המכובד בספרו של גבריאל גרסיה מארקס, זיכרונות מהזונות העצובות שלי. ואנו נאמר, למרבה הצער, כי ככל שהדבר נוגע לחלק מחברות הביטוח, המוסר הוא עניין של כסף.
הנה לאחרונה, לאחר שהשלימו את חובותיהן על פי חוק לאחר שהחלו לשלם בזמן, לאחר שהחלו לדאוג למבוטחיהם הסיעודיים בצורה מושלמת, לאחר כל אלה, החליטו חלק מהחברות לקחת על עצמן את הדאגה לביטחונו של הציבור. כפי שנראה מייד, הן מנסות לעשות זאת באמצעות טענת האשם התורם החוזי, שאין לה כל אחיזה בחוק וגם אין כל היגיון שתהא לה אחיזה בתחום הביטוח.
ומעשה שהיה כך היה:
באחד הלילות, בשעה שתיים לפנות בוקר, התרחשה תאונת דרכים בכביש מספר 4. יורי וינקובסקי ביצע ברכבו פניית פרסה אסורה, ופגע ברכב השייך לחברת י.ד. רכב ותחבורה וברכב נוסף. תוצאות התאונה היו קשות ואחד מהנוסעים ברכבו של וינקובסקי קיפח את חייו. בעת התאונה היה וינקובסקי בגילופין. בדמו נמצאו 183 מ"ג ב- 100 מ"מ של דם.
המדינה הגישה נגד וינקובסקי כתב אישום על הריגה, גרימת חבלה חמורה ונהיגה בזמן שכרות והוא הורשע בדין וקיבל את עונשו. חברת י.ד. רכב ותחבורה הגישה נגד וינקובסקי ונגד חברת הביטוח שלו, איילון, תביעה אזרחית עבור הנזקים שנגרמו לרכבה.
אלא שאיילון התנערה מהכיסוי הביטוחי. וינקובסקי, טענה אילון, נהג בחוסר תום לב והכניס עצמו ביודעין למצב של חוסר שליטה ברכב. בנוסף נפל בווינקובסקי אשם חוזי מכריע. לכן עליו לשאת בעצמו בתוצאות התאונה.
הדאגה לציבור היא בראש מעייני, הבהירה איילון. תקנת הציבור והמדיניות הראויה מחייבים את בתי המשפט להטיל את האחריות לתשלום על וינקובסקי. הוא בלבד צריך לשאת בתוצאות מעשיו. הציבור כולו צריך לדעת כי במצב שכזה, חברות הביטוח אינן הכתובת לתשלום.
אכן, דברים כדרבנות. מעניין רק אם איילון היתה דואגת כל כך לציבור, לו הכסף שהיא ביקשה לא לשלם היה עובר לאיזושהי קרן, נניח למלחמה בתאונות דרכים.
גם השופטת חנה פלינר, מבית משפט השלום בתל אביב, לא סברה כי יש להפקיד בידי איילון את השמירה על חינוכו של הציבור. "מוצאת אני קושי רב להחיל את דוקטרינת האשם התורם החוזי – מקום שהפוליסה שותקת במפורש לעניין הגילופין".
הראציונל של החלת הדוקטרינה במקרה של נהיגה בשכרות הינו בעצם "הענשת" הנהג, על כך שהוא יצר את הסיכון במו ידיו בעת שנהג בגילופין. האם לא ניתן להעלות טענה זו גם מקום שהנהג עייף? או נוהג במהירות מופרזת? או שנוסע בניגוד לתקנות התעבורה? בכל אחד מהמקרים הללו מכניס עצמו הנהג לסיכון ביודעין – ובכל זאת פוליסת הביטוח, בכפוף לתנאיה, מכסה את מלוא הנזק, הרי לשם כך נועדה הפוליסה.
השופטת דחתה גם את טענת איילון כי הענקת כיסוי מלא לנהג בגילופין אינה מסייעת במלחמה בתאונת הדרכים וחושפת את חברות הביטוח לסיכונים שלא נלקחו בחשבון בעת עריכת הפוליסה.
ראשית- בתביעות צד ג' - מקום שאזרח תמים נפגע מנהיגה של מבוטח בגילופין –המדיניות הראויה מחייבת את פיצויו של אותו אזרח תמים, ואין כל מקום להותירו לפגיעה נוספת – הפעם פגיעה כלכלית.
בנוסף, חברות הביטוח אינן נחשפות לסיכון שלא נלקח בחשבון – ההיפך הוא הנכון: כל עוד הפוליסה התקנית אינה כוללת את החריג של נהיגה בגילופין, על חברות הביטוח להתנהל בהתאם ומן הסתם הפרמיות הנגבות מהמבוטחים כוללות גם את הסיכון הנדון בחשבון.
סוף דבר, השופטת פסקה כי אין להגנת איילון על מה שתסמוך, ופוליסת הביטוח שרירה וקיימת, ומכסה את מלוא הנזק.
הכותב הוא עו"ד המתמחה בנושאי ביטוח
