את הספר הראשון שלו, "שואה שלנו", פרסם אמיר גוטפרוינד כשהיה בן 37. איש קבע בחיל האוויר שכתב להנאתו רומנים למגירה אבל לא העז לפרסמם. הביקורות המפרגנות דחפו אותו לכתוב את "אחוזות החוף",
שקטף לפני כשנתיים את פרס ספיר לספרות.
את ספרו החדש, "העולם קצת אחר כך" (הוצאת כנרת-זמורה-ביתן), הוא מגדיר כספר הצללים של הלקסיקון הציוני הרשמי. "זהו ספרם של מי שנשמטו מהנרטיב הממלכתי ונאספו כאן בכדי שניזכר בחייהם המוזרים, העלובים והמרהיבים שלא זכו להיכנס לאנציקלופדיות שלנו, אך העניקו למדינה את מלוא תרומתם", נכתב על הכריכה האחורית.
הטריגר לכתיבת הספר היו כתבותיה של עינת פישביין על היחס לפועלים הזרים בישראל: "הייתי משוכנע שבעקבות הכתבות יקום קול צעקה. לא האמנתי שעם שלאורך מאות בשנים היה חלש, זר ושונה, ישתוק. אבל זה, כמו שדויד גרוסמן אמר, היה סיפור ששימש רק סולם לסיפור האמיתי. מחיי הפועלים הזרים עברתי לתחילת ימי הציונות".
| קטע מהספר |
|
| העולם, קצת אחר כך / אמיר גוטפרוינד |
|
"יוצא אברמוביץ´ מסוכנות הדואר ובקושי מוצא את נשימתו. הוא מביט ברחוב, ביתושים הרוחשים סביב מנורה אחת עכורה, ולפני עצמו הוא תוהה, אולי בפשטות נשכח כאן, כרובינזון קרוזו בשעתו?" הפרק הראשון מתוך "העולם, קצת אחר כך" מאת אמיר גוטפרוינד |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
עלילת הספר, המתרחשת בין שנות ה-20 לשנות ה-80 בארץ, מציפה פסיכוזות ונוירוזות ישראליות. כך למשל יחזקאל קליין, מגיבורי הספר, שאינו יוצא מביתו למעט לטקסי קבורה של גדולי האומה אשר עצמותיהם הועלו ארצה בשנים הראשונות של קום המדינה כמו הרצל, רוטשילד, חנה סנש, חביבה רייך, נפתלי הרץ אימבר וז'בוטינסקי. "אנשים כמו קליין הדחיקו את רצונותיהם האמיתיים למען טובת האומה. את מיליוני האנשים שהגיעו הנה בשנות החמישים עם כאבים, יגונות ופצעים פתוחים ליווה תמיד טעם חמצמץ. הם דחקו הצידה רצונות אישיים שנחשבו לבזויים כמו אושר וסיפוק".
כשגוטפרוינד כותב "הארץ מתקלקלת, התמימים שבה עוזבים והרשעים נואמים", או כשהוא מצטט מדבריו של יוסף חיים ברנר "המשבר שלנו הוא משבר של עם מחוסר כשרון לחיות כראוי", הוא מתייחס לעבר אבל משליך על ההווה. "ספרות מעניינת רק אם היא רלוונטית לכאן ועכשיו. בלי לגלוש לפוליטיקה, שחיתות ומרכז הליכוד - ברמות רחבות יותר מה שהיה הוא שיהיה. אני שואל את עצמי לא פעם מה אני עושה פה. חלק גדול מהזמן אני מרגיש לא שייך. כמו הגיבורים שלי שבנו את המדינה, חיו בה, שלמו מיסים ועד אחרון ימיהם חלמו לעזוב, כך גם אני מרגיש לא פעם שנולדתי לשבת חמוש במבט חכם בבתי הקפה של עיר אירופאית קרובה ולדבר באוזני אנשים על המצב. אז למה אני תקוע כאן עם התרבות הזו של 'כוכב נולד' והאלימות? כי אני לא יכול לראות את עצמי חי או מגדל את הילדים שלי בארץ שאינה ישראל. כתבתי ספר של 560 עמודים במשך חמש שנים
שעוסק בדיוק בזה, ועדיין אני לא יודע מה משאיר אותי כאן. אולי זו השפה העברית שהיא השפה היחידה שבה אני יכול לשחות בלי מצופים. מה שקושר אותי לכאן חזק ממני".
פרס ספיר, שהוענק לו לפני שנתיים, היה לדבריו של גוטפרוינד נקודת מפנה. "בניגוד לגרוסמן, שלפני ואחרי הפרס היה ונשאר גרוסמן, אני הייתי אמיר גוטפרוינד, איש קבע עם שם מוזר שבקושי שמעו עליו. בעקבות הפרס הספרים שלי הפכו לרבי-מכר, הצלחתי לחדור לרשימות סגורות שמקודם יכולתי לחלום עליהן". אבל הסיבה שהוא כותב אינה קשורה להצלחה כזו או אחרת, אלא לרצון לגעת: "המילה לרגש נשמעת שחוקה ודפוקה, ובכל זאת אני כותב בכדי לרגש אנשים. אני רוצה לגרום לקורא להיכנס לספר שלי ולצאת ממנו אדם שונה. ב'העולם, קצת אחר כך' הייתי רוצה לגרום לאנשים לחוש את כאבם של כל אותם אלה שעל גבם נבנתה הציונות, כמו הורי והחברים שלהם. אם זה יצליח, אני את שלי עשיתי".
- צילום וידאו: שי רוזנצוויג
