"ריטה": ברח עם הילדות, הסבתא נשארה מאחור

טימותי אבוט מביאמונט, טקסס, לא היה מתאר את חייו כקלים. הוגנים, זה אולי. לכתב ה"לוס אנג'לס טיימס" הוא סיפר על משפחתו, שהתיישבה בעיר לפני שלושה דורות. בגיל 27, טימותי עובד במגרש מכוניות, מרוויח 6.25 דולר לשעה. הוא אוהב את חברתו ואת בתה בת השנתיים, גם כאשר הילדה שופכת רוטב של פיצה על הבגדים הנקיים. לפני שבועיים נולדה לבני הזוג תינוקת חדשה - טימאניה. "הכל היה בסדר גמור", אמר. "עד עכשיו".

"עכשיו", או יותר נכון ביום שישי האחרון, כאשר הרוחות שנשאה סופת ההוריקן "ריטה", פגעו בטקסס בכל עוצמתן, בני משפחת אבוט הפכו לעוד ניצבים בתסריט שהפך כל כך מוכר במדינות מפרץ מכסיקו. אותו תסריט ש"כיכב" בדיווחים מזירת הסופה "קתרינה", שפגעה בניו אורלינס וסביבותיה.

הבוקר (יום א') שוב נאלצו תושבי ארצות הברית, ועמם העולם כולו, לחזות במראות העצובים והמוכרים של משפחות שלמות, עמוסות בחיתולים, כריות ודובוני צעצוע, מטפסות על האוטובוסים שיקחו אותן הלאה. אבוט, בחור עם מזל, הצליח לעלות על ההסעה האחרונה שיצאה מהעיר, בלי לדעת לאן הוא נוסע, מתי יחזור ומה יחכה לו כאן, בעיר מוכת הרוחות.

"אני פשוט לא מאמין", אמר. "מה שקרה לאנשים האלה בניו אורלינס יכול לקרות גם לך. הנה, זה קורה לנו. זה טירוף שלא ייאמן. זה פשוט טירוף".

למרות ההשוואה המתבקשת, שוני גדול יש באופן הטיפול בנפגעי שתי הסופות. בניו אורלינס, פונו הניצולים זמן רב לאחר שהיכתה הסופה והעיר הוצפה כליל. הפעם, צוותי החילוץ למודי הניסיון עבדו מסביב לשעון על-מנת לפנות את התושבים בזמן. ועדיין, הפינוי נושא עמו בלבול ותסכול, מעורבים בקולות החיילים וצפירות האוטובוסים היוצאים לדרך.

מבט אחרון אל הנשארים מאחור

כשהוא משגיח בחצי עין על הילדות המבוהלות, אבוט יורד מהאוטובוס, בולש בעיניו, מחפש אחר אמו. הוא התחנן בפניה שתבוא עמו לאוטובוס, אבל היא העדיפה להישאר בבית עוד כמה דקות, לראות אם אחיותיו יצליחו להגיע מהעיירה הסמוכה.

עכשיו הוא מפחד. "אני לא יודע, אולי המכונית התקלקלה, אולי משהו נשבר. אני לא מוצא אותן". מרכזיות החברות הסלולריות קרסו כולן. אין לו שום דרך ליצור קשר עם בנות משפחתו. האוטובוס התניע. עובדי ההצלה צורחים לעברו, מנסים לגבור בקולם על הרוחות העזות. "תעמיס את המטען, תעלה לאוטובוס", הם צועקים.

אבוט בחור חזק, אבל עכשיו הוא נשבר. "הן כבר היו צריכות להיות פה. הן הולכות להיתקע, אני מרגיש את זה". הוא נעמד על מדרגות האוטובוס, מעיף מבט נואש אחרון לעבר העיר הנטושה. "הן יצליחו? מה יקרה להן?" לאבוט אין עוד ברירה. הוא מפנה את גבו ועולה לאוטובוס. לאמו ולאחיותיו אין כל זכר.