הטריק שלא מחזיק

כשהיה בן 34, מת אלכסנדר סרגייביץ' גריבויידוב מוות הרואי של ממש בטהרן. הוא היה בין מגיני השגרירות הצארית שהותקפה בידי המון מוסת – שום דבר לא השתנה – והוא נפל בקרב. האם מילותיו האחרונות היו, "נגיד שטוב למות בעד ארצנו אבל מה עם המחזה שלי?" לא נדע. שכן המחזה שהקנה לו תהילת עולם (רוסית) אחר מותו, "gore ot uma" או "' woe from wit" או "צער מתוך חוכמה" בעברית, טרם הוצג אז, בשנת 1829, על בימות מוסקבה. הצנזור לא אהב את השנינה הנוקבת בעקיצות המתוזמנות היטב נגד האצולה העבשה. לצנזור גם לא היה חוש הומור.

שנים חלפו, והמחזה התאזרח ברוסיה והפך לקלאסיקה שמועלית על במות גם כיום: בשנת 2000, כפי שהיא מספרת באחרית דבר ל"צדיק נעזב", צפתה בו מאיה ערד, מחברת "מקום אחר ועיר זרה". התאהבה, או שכבר היתה מאוהבת קודם לכן, וכתבה קומדיה מחורזת בעקבות גריבויידוב, שכתב בעקבות "המיזנטרופ", שגם הוא מבוסס על היסטוריה ארוכה של מחזאות מערבית. את כל זה היא מפרטת יפה בעצמה ובאמת כדאי לקרוא, ועוד כדאי מאוד, כדי לעמוד ברצינות על יתרונותיה וחסרונותיה של היצירה של ערד, לקרוא את המחזה המקורי לפחות בתרגום לאנגלית, ותמצאו אותו כאן.

באחרית הדבר מספרת ערד גם כיצד נולד העיבוד הנוכחי: מתוך כתבה ב"חדשות" המנוח על עוד מסיבת יום עצמאות על הדשא אצל מישהו מוותיקי היישוב, עם הצ'פחות הצפויות, הנאומים הצפויים על המצב וההאבסה היתרה תוך כדי נאומים על צניעות וכו'. הסצינה מוכרת לכל מי שחגג כך פעם, לכל מי שעמד מנגד ורצה לחגוג כך ולכל מי שעמד מנגד בציניות הראויה למעמדים מביכים כאלה.

החברים של עומר

קוראים למרחקים ארוכים יודעים, כי מצבים שמזמנים המון גדול שלכאורה מקושר במטרה אחת – לחגוג במסיבה או לקונן באבל או לשבת יחד בסעודת חג או להסתתר תחת מסכה בנשף – יוצרים סיטואציות דרמטיות למכביר: קשרים נפרמים, שקרים נחשפים, צביעות מתגלית ומטופלת היטב, ואף אחד לא יוצא נקי. כך ב"מיזנטרופ", כך אצל גריבויידוב, כך אצל ערד.

על כשרונה לחרוז, על הברק של העברית שלה, על יכולתה הנדירה לכלוא מצבים ישראלים קצת מורכבים במילים קצובות ומעטות ומדודות, כבר עמדנו ב"מקום אחר ועיר זרה", הרומן המחורז שלה. כאן מתרחש משהו אחר, והוא לא לגמרי משובח – אבל תחילה, לעלילה.

אל מסיבת יום העצמאות החמישים של גיורא וחביבה, ותיקי יישוב מטעם עצמם, מגיע עומר, מי שהיה אהוב-ילדותה של כנרת בת הזקונים, אחרי מסע-גילוי מטעם עצמו לאוזבקיסטן. כנרת טרם התגייסה אבל הוריה כבר דואגים לה לשידוך והם רוצים את גורי, יזם היי טק ששווה כבר כמה עשרות מליונים. היא מצידה מתלטפת מעט באורה של תורה עם ידידיה, מזכירו של גיורא שגם גר בביתו אבל עורג על גליה, העוזרת הרוסיה. ינאי, כתב מקומון, מגיע לסקר את המסיבה הזאת ובעצם שואף להתחבב על גורי, למען ייתן לו ממון להוציא את הרומנים שלו לאור וכך יתפטר מהמקומון ומהשממון.

חברים וקרובים מגיעים אל בית גיורא וחביבה והמסיבה מתחילה: אט אט הופך עומר מסתם טייל תמהוני לשעיר לעזאזל, ונפוצה שמועה מכוערת על אודותיו: עיצוב השמועה הזאת, שהופכת לעובדה מוצקה, חושף את כל האיוולת והגזענות של מלח-הארץ, והסצינות בהן נולדת השמועה ותופחת הן נפלאות, לא פחות מזה – והן עתידות להוות חומר לימוד מעולה למחזאים מתחילים אך שאפתניים ביותר.

לא נגלה את מהות השמועה, או את הסוף. "אח, אלוהים, מה יכתבו בעיתונים ביום שישי בצהריים!", נאנחת חביבה בסוף המערכה האחרונה, הד לאנחתו של פאוול אפנסייביץ' פאמוסוב במחזה של גריבויידוב. ההבדל: הוא נאנח, "מה תאמר על כך הרוזנת מריה אלכסייבנה".

ארכיטיפים במקום דמויות

והכל ממש בסדר, אבל בעצם – לא. כי מה שצורם כל כך בתוך הברק הלשוני הוא העדרו המוחלט של הבלתי-צפוי. כאילו

ביקשה ערד לחבר את כל חוליי החברה הישראלית יחד, ולהדביק דובר לכל חולי. חביבה דוברת בשמם של ערכים נושנים, גיורא הוא מלך הנוסטלגיה, החוזר בתשובה הוא בעצם נואף, מליונר ההיי-טק הוא בעצם תאב בצע חסר לב, ולכל אחד יש נאום משלו על "המצב", גם לעומר, שבפיו הושמו חרוזים לוהבים במיוחד על סוחרי-נשק וגוזלי-קרקעות וקיבוצניקים צבועים והעדרה של ערבות הדדית ויחסינו לגר, יתום ואלמנה.

הבלתי-צפוי מגיע אל הפרוזה ואל המחזאות בדרך כלל מעיצובן של דמויות מובחנות היטב זו מזו. ככל שהדמות משכנעת יותר, היא מצליחה לשאת על גבה משא רעיוני גדול יותר ולפרוק אותו בפני הקוראים והצופים במידה גדולה יותר של שכנוע.

ב"מקום אחר ועיר זרה", אף שהדמויות היו "טיפוסיות" במקצת, הן הצליחו לעשות זאת בחן ובחיוך. כאן אין דמויות, רק ארכיטיפים. במחזות המוסר של ימי הביניים, ומאוחר יותר בקומדיה דל-ארטה, הצופים באו לראות את מה שכבר היה מוכר וידוע להם היטב, מפני שהדמויות הארכיטיפיות היו חלק מן המטען התרבותי של כל הצופים והיו להן חיים משלהן דווקא מתוקף היותן כאלה. המטען התרבותי, שבו השטן תמיד היה דמות מובילה בחיים וגם המידות הטובות הואנשו, היה נגיש לצופים גם בחיי היום יום שלהם, כשלא נזדמנו להצגה. כך גם גיבורי הקומדיה דל ארטה, שהגיעו לבימה מסיפורי-עם ושבו אליהם כשירדו מן הבימה.

במאה העשרים ואחת, עם כל הכבוד לגריבויידוב ועם כל הסימפטיה וההערכה לכישוריה של ערד, הטריק הזה לא עובד. פה ושם תקראו ותחייכו, ואולי אפילו תצחקקו. ודאי שתזהו את הדמויות: כבר ראיתם כאלה, פה ושם בארץ ישראל. אבל כל כך צפויים, כל כך גמלוניים וכל כך נואמים, לא ראיתם, ואם ראיתם – ודאי לא השתכנעתם.