ביקור המבקרים
חמישה מבקרים, שבע מנות ויותר מדי מושאי ביקורת עלו על שולחן החג שארגן יובל אברמוביץ' למבקרי הטלוויזיה של ישראל. למי נעשה עוול בעיניהם (רמז: לא למיכל זוארץ), מה הם חושבים על מיכל זוארץ (רמז: שלא נעשה לה עוול), בפני מי הם מתנצלים, והאם הם בכלל אוהבים לראות טלוויזיה?
(חנוך דאום, מבקר הטלוויזיה הפורש של "מעריב", מקדיש יותר מדי מילים ומשמעות לפינה טלוויזיונית בת 60 שניות. 26.6.2003)
איכשהו ומבלי שממש שמנו לב הפכו מדורי ביקורת הטלוויזיה לדבר הכי חם בטלוויזיה. השמועה גורסת שאפילו מסעודה משדרות קראה את רענן שקד, מבקר הטלוויזיה הפורש של "ידיעות אחרונות", שהפך במהלך שנות פעילותו לאייטם לוהט לא פחות ממושאי הקטילה שלו.
לאור העובדה שכיום כל עיתון אזוטרי וכל אתר אינטרנט שולי מתהדרים במדור ביקורת טלוויזיה משלהם, קשה להתעלם מהתופעה ההולכת וגדלה. קשה עוד יותר להתעלם מהעובדה שעם השנים הפכו המדורים האלה למבדרים יותר, חדים יותר, חצופים יותר ובעיקר אלימים יותר. רגע לפני יום הכיפורים ותקופת הסליחות כינסנו חמישה מבקרי טלוויזיה (כולל אחד ש"סרח" וערק לצד השני של המתרס) במסעדה קורדליה היפואית של השף ואיש הטלוויזיה ניר צוק, שזכה בעצמו לכמה חיצי ביקורת מהיושבים סביב שולחנו.
חלק ממבקרי הטלוויזיה התחמקו (מי בנימוס ומי לא), ובסופו של דבר לארוחת החג שלנו התייצבו נעה ידלין (29), שפעם בשבוע ממלאת את מקומו של אסף שניידר, מבקר הטלוויזיה הרשמי של "מעריב", יוני סמאש (27), מבקר הטלוויזיה של רשת המקומונים "זמן מעריב", יריב צור (33), חצי מצמד "שני גברים שמנים", מבקרי הטלוויזיה של רשת "ידיעות תקשורת", עודד קרמר (34), גבר שמן בדימוס, שפרש מהתפקיד לפני כשנה לטובת עריכת תוכנית הטלוויזיה "Y בעשר", ומבקר הבית ועורך המשנה של "פנאי פלוס", אור קניספל (30).
מדורי הביקורות הפכו בשנים האחרונות לארסיים במיוחד, מה שמעלה את השאלה הבסיסית האם מבקרי הטלוויזיה אוהבים בכלל טלוויזיה?
יריב: "אני אישית מאוד אוהב טלוויזיה, והעובדה שגם משלמים לי על משהו שאני אוהב לעשות היא פריבילגיה עצומה מבחינתי. אני מניח שאם לא הייתי צריך לראות דברים נתעבים במיוחד, כמו אדיר מילר, אז זאת היתה אחת העבודות היותר כיפיות שיש".
אור: "ההוכחה הכי טובה שמבקרי טלוויזיה אוהבים טלוויזיה, בניגוד לסטיגמה, היא שברבות הימים לא מעט מהם עושים הסבה לטלוויזיה. יובל נתן שהתחיל כמבקר ב'ידיעות אחרונות' ולימים ערך את 'רייטינג' מדבר עכשיו על מעבר לטלוויזיה, חנוך דאום מ'מעריב' עורך את 'היכל התרבות' עם אדיר מילר, קרמר ידידנו ערך את 'Y בעשר', ויש שמועה חזקה שרענן שקד עובר לכתוב ב'ארץ נהדרת'. אפילו לי היו אפיזודות קצרות בתוכנית הבוקר של מרב מיכאלי בערוץ 10 ובתוכנית של גיא פינס. בקיצור, אני לא מכיר מבקר שיגיד 'אני לא אוהב טלוויזיה'. מקסימום הוא יגיד 'אני לא אוהב את מה שאני רואה'".
עודד: "מה שיוצר לפעמים את התחושה של סלידה היא העובדה שהמבקר עושה עבודה סיזיפית, שכוללת שעות של צפייה בטלוויזיה, שלצערנו הרב - כמו שכולם פה בוודאי יעידו - היא באיכות לא ממש גבוהה".
אור: "אפשר לומר מעליבה".
נעה: "אני אישית חולה על טלוויזיה ורואה הרבה דברים להנאתי, כולל דברים נחותים למדי. כשתופסים אותי צופה באיזה משהו לא ראוי, חבר שלי ישר מתרץ את זה בזה שזאת העבודה שלי, אבל האמת היא שאני רואה תוכניות כמו 'פרדייז הוטל' פשוט כי אני אוהבת את זה, ולא זקוקה לתירוצים".
יוני: "שים לב שיש יש פה חמישה אנשים בעלי טווח גילים דומה שלא רק אוהבים טלוויזיה אלא גדלו והתחנכו על ברכי הטלוויזיה. אנחנו דור מהפכת ערוץ 2, הדור שקיבל את ערוץ 10 עם הבטחה גדולה לשינוי, ואנחנו הדור שמרשה לעצמו להסתכל על ערוץ 1 כעל דינוזאור. אנחנו אוהבים טלוויזיה ואנחנו פשוט מתנסחים יותר טוב מאחרים ומנסים כל ערב למצוא את הקטילה השנונה הבאה".
כלומר אתם יושבים בבית בכל ערב ומחפשים את הקטילות הבאות שלכם?
יוני: "מבלי להתכוון, ברוב המקרים לצערי התשובה היא כן. וזה לא קל. תנסה אתה למצוא שמונה מילים נרדפות למילה חרא".
יריב: "בקרוב יוצא המילון. על שם התוכנית של מיכל זוארץ. אני לא חושב שאנחנו יושבים לחפש את הקטילות הבאות שלנו, אבל מה לעשות שרוב הפעמים אנחנו מגיעים לזה מבלי להתאמץ בכלל".
עודד: "קח לדוגמה את התוכנית המזעזעת 'גילוי נאות' של חנן עזרן. לקחו נושא ראוי ועשו אותו בצורה שלא ראויה למאכל אדם. זאת מומחיות של ערוץ 1. כמו 'שישי עם מיכל', שאני פשוט לא יכול לשבת לראות בשום מצב ולא משנה באיזה תירוץ. בפעם הראשונה שהייתי צריך לראות את התוכנית שלה זה היה אחד הרגעים הקשים של חיי, שלא לומר אחד הרגעים הקשים של המשפחה שלי".
אם אתם כבר מעלים את סוגיית מיכל זוארץ, שק החבטות של המבקרים, אתם לא חושבים שעשו לבחורה עליהום רציני לאורך השנים? בכל זאת מדובר במישהי שמחזיקה על כתפיה הצנומות תוכנית ערב שישי עם עשרה אורחים וכמעט בלי תנאי הפקה.
עודד: "ובלי כישרון".
יוני: "מימי לא ראיתי את התוכנית של זוארץ. יש קאמפ, יש מזוכיזם ויש מוקצה מחמת מיאוס".
נעה: "מה שמעורר אצלי את הבעתה הגדולה בהקשר של זוארץ זה שיש לה תוכנית שכולה עולצנות. זה אפילו לא עליצות. זה עשר דרגות מעל עליצות. מיכל זוארץ היא עליצה באופן קיצוני, מוחלט, ללא הרף וללא קשר למי מתראיין אצלה ובאיזה נושא. זה סוטה".
יריב: "מה שמטריף לי את התחת בתוכנית הזאת זה שאני משלם את המשכורת שלה".
עודד: "מדובר על בחורה שלא יודעת לראיין, החיוך שלה מזויף והיא משדרת חוסר אמינות באופן תמידי. בעיניי יש לה כישרון להגיש תוכנית בערוץ נישה ב-1:00 בלילה".
יריב: "אני באמת לא מבין מה הכישרון החבוי של מיכל זוארץ, שהביא אותה לכזאת משבצת".
יש הסכמה גורפת ביניכם שמיכל זוארץ לא צריכה להיות על המסך, ומנגד היא מצליחה להביא מדי שישי אחוזי רייטינג נאים. יכול להיות שאתם כמבקרים מנותקים מהעם שמצביע עם השלט?
יריב: "אנחנו חלק מ'העם'. אני אישית לא מנסה לייצג אף אחד, ואני כותב את דבריי כצופה ממוצע שקיבל במה להביע את עצמו. כיום, בעידן הטלוויזיה הרב ערוצית, יש כל כך הרבה אופציות לצפייה וכתוצאה מכך יש הרבה 'עמים' והרבה דעות. אני דעה".
"אם אין לכם ברירה, ואתם תקועים עם 'שישי עם מיכל' מול העיניים ללא יכולת לזפזפ לשום מקום אחר (נגיד אם אתם תא של יגאל עמיר), נסו את התרגיל הבא: שאלו את עצמכם על מי אנחנו מרחמים יותר? 1. החיילים שישבו באולפן ומחאו כפיים. בפקודה. 2. הרס"פ שדאג שהחיילים יישבו באולפן וימחאו כפיים. בפקודה. 3. צביקה פיק, שצריך היה לשמוע את אילנה ("פעם לזמרות היה קול") אביטל רוצחת שירים שלו יחד עם אמיר ("אופס החולצה קטנה עליי") פיי גוטמן. 4. קומיקאי הבית, שחשב שמהתוכנית הזאת תוזנק הקריירה שלו (אז זהו, שלא). 5. אנחנו, שהיינו צריכים לראות את התוכנית עד הסוף בשביל לכתוב עליה. 6. כל התשובות נכונות".
("שני גברים שמנים" לא מסתירים את סלידתם מתוכניתה של מיכל זוארץ. עיתון "תל אביב". 25.10.2002)
למי מיועדים הדברים שלכם? לעם היושב בציון או לחברים היושבים בברנז'ה?
יריב: "מתוקף העובדה שאני כותב במקומון של יום שישי אני בפירוש כותב לעם. אני לא אכתוב שלושה אייטמים על תוכניות בערוצי נישה אלא אנסה לשלב אייטם על תוכנית בערוץ גדול מול תוכנית בערוץ קטן. לדעתי מי שכותב כתיבה ברנז'אית מדי מפספס".
יוני: "צריך לזכור שאנחנו לא מתעדי טלוויזיה, אנחנו מבקרי טלוויזיה. אני לא יכול לכתוב שאדיר מילר עשה חיקוי כזה וכזה. את זה כל אחד רואה. העניין הוא לקחת את הדברים ולתת להם פרשנות חדשה שיכולה להיות ממלכתית או מניאקית ומתקטננת, כמו מה שרובנו עושים. אני לא מנסה לקלוע לטעם הקהל, אלא מנסה להגיד לקהל: 'זה בתכלס מה שראיתם!'".
יריב: "בסופו של דבר אנחנו מייצרים טקסט ולא משנה על מה הוא. אם כתבת את זה מצחיק וקולע אז זה טקסט טוב".
עניין ההומור שאתם מזכירים מחזק את התחושה שמדור הביקורת הפך למדור בידורי עמוס מטאפורות מצחיקות בצורת התנסחות מבריקה. זה לא קצת מאבד מהמטרה?
עודד: "התחושה היום שלכל גוף תקשורת, כולל לעלון השכונתי ביהוד, יש מדור ביקורת וכל אחד יכול להיות מבקר טלוויזיה, ולכן אמירה אישית וייחודית היא זאת שעושה את העניין. זה כמו שביקורת קולנוע היתה פעם דבר קדוש, והיום כל ילד פותח בלוג וכותב למה הסרט חרא".
יריב: "הדעה שלך כמבקר חשובה לאנשים, אבל בוא נהיה ריאליים, בשורה התחתונה אתה לא משנה להם את הרגלי הצפייה. הם קוראים אותך כי הם אוהבים את הסגנון כתיבה שלך".
עודד: "הראיה לכך שמדורי הביקורת הפכו לפופולריים ובידוריים היא העובדה שרענן שקד הפך למבקר מדובר. מעבר לעובדה שהוא איש כישרוני, הוא נכנס לתפקיד בתקופה שהאינטרנט התחיל לפרוח. הקטעים שלו עלו לרשת, נוצרו דיונים בפורומים של טלוויזיה ויש לא מעט אתרי תוכן שמסקרים את הברנז'ה. כל זה, והעובדה שהמבוקרים שלו התחילו להתכתב איתו בטלוויזיה, העצים את מעמדו והפך את עניין מבקרי הטלוויזיה לחם יותר".
אור: "זה באמת טור בידורי, אבל כשאני כותב אני שואל את עצמי האם הייתי מסוגל לומר את הדברים לאנשים שאני כותב עליהם ישירות לפנים. הרבה פעמים זה כמובן מגביל אותי, ויכול להיות שזה הופך את הכתיבה שלי לפחות מגניבה. כשאני כותב על תוכנית אני לא כותב את זה כדי שהטוקבקים יגיבו לי, אלא כדי שעורכי ויוצרי תוכניות יקראו ויפנימו, כדי שהם יעשו לי טלוויזיה יותר טובה".
יריב: "אתה באמת חושב שבתעשייה קוראים את הביקורות ואומרים: 'וואלה, איך לא חשבנו על זה קודם?".
אור: "זה יכול לחזק מחשבות שעוברות להם בראש. יצא לי להכיר לא מעט אנשים מהצד השני, שהם המבקרים הכי חמורים של עצמם, וכן, הם מושפעים".
יוני: "בשורה התחתונה המדור הזה הוא בידורי, והמטרה היא להעביר פואנטה פואנטית ב-400 מילה עם פאנצ'ים קומיים".
אז סופית אני מבין מהתשובות שלכם שמדור הביקורת הפך בשנים האחרונות למדור סטנד-אפ על חשבון תעשיית הטלוויזיה.
יוני: "זה סטנד-אפ, אבל גם בסטנד-אפ צריכה להיות אמירה".
נעה: "הדבר הכי מוצלח קורה כשמישהו קורא ביקורת ואומר לעצמו: 'וואי, זו הדרך הכי טובה לתאר את מה שראיתי'. צריך מאוד להיזהר, כי יש מבקרים שכותבים את מה שכולם חושבים, אבל מצד שני הם גם כותבים ואומרים את זה כמו שכולם חושבים, וזה משעמם במקרה הטוב, או משתלח ומסוכן במקרה הפחות טוב".
"הדוגמנית מורן גרוס דאגה ליידע את כל העולם ואחותו לקראת שידור התוכנית 'החיים על פיY ' ש'הרגע הכי מעניין בחיים שלי היה כשדחפתי לפרה יד בתחת'. וואלה יופי. לפחות יש מישהו אחד בעולם שמורן גרוס מעניינת לו את התחת. נשאלת השאלה מיהי מורן גרוס, אם לא איזו פריס הילטון וואנאבי, שלמזלה לא מבלה את חייה בטרנינג בגוני פסטל מול שידורי חוזר של 'אודטה'? כלום. גרוס היא חיקוי גרוע של הסטיגמה על מורן גרוס, עם חצאית מכיכר המדינה ועולם אסוציאציות של מיקרוב".
(יוני סמאש מתקשה להסתיר את בחילתו מתוכנית הריאלטי החדשה וממשתתפיה. רשת מקומוני "זמן מעריב". 9.9.2005)
בעידן שבו מבקרים משתלחים ללא תקנה במבוקרים שלהם, איפה בדיוק הגבול?
יוני: "אני אישית כותב כצופה ממוצע. אני לא נחום ברנע, שצריך לכתוב בצורה ממלכתית, ויש תוכניות מספיק טראשיות בשביל שאני אגיב עליהן בשפה של עצמן".
זה שאתה מגדיר את עצמך כ"צופה ממוצע" מאפשר לך לכתוב בלי גבולות?
יוני: "לא, אבל מצד שני אין לי אינטרס להתחנף. אני משתדל לכתוב את שיחת עמדת הקפה שתהיה במשרד מחר בבוקר, ואני משתמש במילים 'תחת' או 'מטומטם' בדיוק כמו בשיחות האלו".
יריב: "אין לי בעיה עם המילה 'תחת', וגם השתמשתי בה יותר מפעם אחת, אבל אני מרגיש שאחרי ארבע שנות כתיבה התבגרתי. היום אני מבין שאלה בני אדם, ואתה צריך לשמור על כבודם. בעיניי, זה לא לגיטימי להגיד שמורן גרוס לא מעניינת את התחת".
יוני: "הבחורה הזאת נכנסה אליי לסלון, והיא צריכה להיות ערוכה לספוג הכל".
עודד: "במסגרת העבודה שלי כעורך בטלוויזיה, שהמגישים שלי ספגו ביקורות אישיות מאוד, אני מבין היום שכניסה פרסונלית בבן אדם היא בעייתית. מאוד קל לשבת בחדר בבית ולהוציא את הטקסט. אני לא כל כך מתחרט על משהו שכתבתי בעבר, אבל אני כן מתחרט על עוצמות".
נעה: "אני מחלקת מטרות לשתי קבוצות. יש קבוצות שצריך להיזהר בכבודן, כמו בחור צעיר שעושה לראשונה סרט ישראלי, שגם אם הוא גרוע צריך לעודד אותו, לבין גופים או טאלנטים חזקים כמו לדוגמה קשת על שלל כוכביה. ברור שגם הטאלנטים של קשת יכולים להיעלב כמו יוצר מתחיל, אבל הם מטרות לגיטמיות בעיניי לגישה קשה, כי יש להם ניסיון רב בטלוויזיה. הם באים במודעות לטלוויזיה, והם לא מטומטמים".
זה לגיטימי בעיניכם לכתוב על מישהו שהוא שמן, מכוער, מגמגם או בושה לילדיו, כמו שלא מעט מבקרים כותבים, חלקם יושבים פה בשולחן?
נעה: "אם מישהו כותב על הזיקנה של לונדון וקירשנבאום או מתייחס לציצים של בחורה זה מחליא בעיניי, ומעיד רק דברים רעים על הכותב".
יריב: "אני זוכר שקראתי שמישהו כתב בביקורת על השדיים של נינט שעשויים ממרגרינה. זה בעיניי משפט מזעזע".
עודד: "לי אישית קשה לרדת על המראה החיצוני של אדם, ומבט אחד עליי יסביר למה. מצד שני, טלוויזיה היא מדיום ויזואלי, ויש מקרים שבהם למראה או לדיבור של הבן אדם יש משמעות. אם אני אשב בתוכנית טלוויזיה יפתיע אותי אם לא יכתוב איזה מבקר שהבן אדם הזה לא צריך להיות שם".
למה? כי אתה שוקל 30 קילו יותר מאדם ממוצע?
עודד: "כי אני נראה כמו הר אדם, אני מדבר כמו פלגמט ואנשים כמוני לא צריכים להיות בטלוויזיה. זה המכלול. זה לא רק בגלל שאני שמן".
נעה: "בשורה התחתונה אם נותנים למישהו 400 מילים על תוכנית והוא בוחר להשקיע 20 מילים באיך הבן אדם נראה, זה אומר שאין לו ממש מה לכתוב על התוכנית".
עודד: "אל תשכחו שמראה חיצוני גם הרבה פעמים מציל אנשי טלוויזיה. קחו את גלית גוטמן, שמקבלת הגנה שנים בגלל שהיא נראית מעולה. כולם כתבו שיש לה חרא של תוכנית אבל תמיד מציינים שהיא נראית מצוין. זה לגיטימי?".
יריב: "כל מקרה לגופו".
יוני: "בשורה התחתונה, טלוויזיה היא לא רדיו. תמו ימי התסכיתים".
"בדבר אחד אין שמץ של ספק: המרוויחים העיקריים מן המכרז, יותר מקשת, יותר מרשת, יותר מיאיר ויותר מאושרת, הם פרחי, תולעי ועכבישי ארצנו, העתידים להיפטר אחת ולתמיד מעולו של הלוחש למרגניות איל פלד, הטורד בכל ערב שבת את מנוחתם".
(נעה ידלין זורה מלח על הפצעים של אייל פלד למחרת הפסדה של הזכיינית הירושלמית במרכז ערוץ 2, "מעריב", 17.4.2005)
יכול להיות שאיבדתם את היכולת לשפוט, בגלל שאתם רואים בשבוע עשרות שעות טלוויזיה?
יוני: "אין ספק שהתחום הזה הוא סופר שוחק ויש קטעים שאתה אומר לעצמך 'די, חסל סדר טלוויזיה' ואתה נוסע לחופשה בהודו. בן אדם שמתייחס לתחום ברצינות צריך מדי פעם לקחת פאוזה מדודה לצורך רענון, התייעלות ומילוי מצברים. אחרת זה בלתי אפשרי".
יצא לכם לקבל תגובות ממבוקרים שלכם?
עודד: "היה פעם איזה טאלנט בערוץ 2 שהסוכן שלו התקשר אליי וטרחן אותי שעה על כמה שהביקורת לא הוגנת ושהוא מאוד השתפר מהעונה הראשונה שלו. אחרי שבוע כתבנו עליו עוד הערה, ואז הטאלנט עצמו התקשר להתלונן שאנחנו רודפים אותו. זה היה לא נעים ובעיקר מגוחך. בן אדם, קצת ריספקט. הביקורת פורסמה והטלפון כבר לא ישנה. כשמישהו מתקשר ומתבכיין יש בזה משהו שהוא קצת פתטי".
יש מישהו בטלוויזיה שלדעתכם נעשה לו עוול מצד המבקרים?
יוני: "ארז טל. יש יותר מדי אנשים שישבו עם רובים סמי אוטומטיים וחיכו לנפילה שלו, וברגע שהיא הגיעה אנשים הראו את צבעם ועורם האמיתי ורקדו על הדם ריקוד דבקה סוערת".
עודד: "כשאתה מגיע לפיק אז הנפילה בלתי ניתנת להתעלמות, למרות שבמקרה של ארז טל 'איפה אתה חי' פשוט היתה תוכנית לא טובה. האם היתה התלהמות? היתה. אם אדיר מילר היה עושה את זה לא היתה כזאת התלהמות".
נעה: "יש משהו קצת דוחה בזה שמחכים להשמיץ את מי שמוצלח. ארז טל הוא איש סופר מוצלח ואינטליגנט ובמקום לתת לו טיפה של מרחב נשימה בתור מי שתורם לתרבות הטלוויזיה, כולם חיכו לו בסיבוב".
"ברוב המערכונים של 'היכל התרבות' אפשר למצוא סיבה טובה לגחך (ולרוב זאת התחלה לא רעה בכלל). היו גם כמה רגעים מבריקים של ממש, כמו הדמות שגילם ציון ברוך במערכון על שלמה ארצי ויהורם גאון - זה שמספק את אפקט הטלפון. וכן, החיקוי של שלמה ארצי גם הוא מעורר התפעלות, אלא שזה שוב נופל בשדה הטכניקה, כי בינינו, ארצי של 'היכל התרבות' לא באמת עשה שום דבר מצחיק, מלבד להיות ממש ממש דומה לעצמו".
(אור קניספל משתדל לפרגן בכוח לתוכנית הבכורה של אדיר מילר ושלישיית מה קשור. "פנאי פלוס", 8.9.2005)
יש משהו בטלוויזיה שהצליח להפתיע אתכם לאחרונה?
נעה: "'בטיפול' הפתיעה אותי כי יש בה את כל המלכודות לתוכנית חדשה, פלוס הרבה יומרנות, והיו כל כך הרבה סיכויים לתוכנית איומה, והיא פשוט הדהימה אותי. זאת פנינה לצופה. בשביל זה עושים טלוויזיה. עוד הפתעה טובה מבחינתי היא 'רנו פסקאל' בביפ. קשה לייצר הומור בעברית וכל דבר שמצליח - אני בהלם חיובי ממנו".
אור: "נועה גנבה לי את התשובה של 'בטיפול', ולכן אחזור אחורה בזמן. 'השיר שלנו' הפתיעה אותי בעונה הראשונה שלה. לא האמנתי שאני יכול להיקשר למשהו מז'אנר כל כך נחות בבסיסו. נקשרתי לזה כי זה היה פשוט טוב".
עודד: "אני מופתע כל מפעם מחדש כמה שהתוכנית 'יציע העיתונות' בערוץ הספורט מבריקה. לקחו פורמט פשוט מחו"ל והצליחו לעברת אותו למשהו מקומי. זאת פשוט תגרת השוק הכי מצחיקה בטלוויזיה שלנו".
יריב: "'מכת מדינה' בביפ הפתיעה אותי לטובה. זאת תוכנית שבאתי אליה עם אפס ציפיות ופשוט ישבתי וצחקתי".
יוני: "'מפגשיר' במוסיקה 24 מבוצעת בצורה יוצאת מן הכלל. קונפסט מבריק, ביצוע ללא דופי ואפילו ערך מוסף בצורת שיר חדש שיוצא מדי שבוע לרדיו".
רגע לפני סיום, ובפתח עשרת ימי תשובה, מישהו פה רוצה לנצל את הבמה ולהתנצל בפני המבוקרים שלו?
נעה: "יש לי שתי התנצלויות. האחת בפני אסף הראל שלמחרת תוכנית הבכורה שלו כבר פרסמתי עליו ביקורת קשה, וזה לא היה פייר אחרי תוכנית אחת, בעיקר כשלימים התוכנית על שלל בעיותיה התגלתה כמשהו אמיץ. השנייה היא בפני אייל פלד, שחטף ממני ביקורת יום וחצי אחרי ההפסד במכרז על ערוץ 2. סליחה על הטיימינג".
יוני: "אני חייב התנצלות להילה נחשון. כתבתי שמיכאל הנגבי יושב ומנהל פינג פונג עם צמד העופרים של הילה נחשון שלידו, כשבתכלס ככל שהתוכנית התקדמה הילה השתפרה ועשתה יופי של עבודה. כפרות, קבלי התנצלות. את מלכת על".
עודד: "פעם כתבתי על התוכנית 'השיר שלכם' שהגיש איתי שגב. זאת לא היתה תוכנית טובה,
אבל זאת היתה כולה תוכנית של עשר דקות, וזה קיבל ממני יחס לא פרופורציונלי, עם התקפה
אישית שעברה את גבול הטעם הזה. זה לא היה צריך לקרות".
יריב: "ההתנצלות הראשונה שלי היא בפני עינב גלילי, שכתבתי בתחילת הדרך שלה ב'רשת על הבוקר' שהיא נורא רזה והיא צריכה לאכול. זאת היתה אמורה להיות בדיחה, ובדיעבד זאת היתה אמירה לא לעניין. ההתנצלות השנייה היא לקוראים שחושבים שעל כל ביקורת שאנחנו כותבים אנחנו משקיעים את אותה כמות מאמץ. אני מתנצל על אותן הפעמים שכתבתי ברגע האחרון, ב-3:00 בלילה ובמצב של עייפות".
העיקר שהטקסט יצא קריספי
"התקופה שלי כמבקר טלוויזיה היתה מקסימה, מאלפת ומתישה בו זמנית", אומר רענן שקד, סגן עורך מוסף "7 ימים", שפרש לאחרונה משלוש שנות כתיבת ביקורות יומיות כמבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות". "החלק הקשה בעבודה כולל לראות יותר מדי שעות טלוויזיה, למצוא משהו להגיד על כל תוכנית ולא משנה כמה היא מטופשת, ובסופו של דבר גם לכתוב על זה 500 מילים שיהיו יותר קריספיות מהאחרים".
אז זה הטרנד היום? ביקורות קריספיות?
"הביקורות לשיטתי חייבות להיות קריספיות. הביקורת כשלעצמה היא מופע שאמור לבדר לא פחות מתוכניות הבידור שעליהן כותבים המבקרים. כמובן שהיא צריכה להכיל גם גרעין מקצועי וענייני. למרבה הצער, יש מבקרים, ויותר מאחד, שמנסים להיות קריספיים בלי שבאמת יהיה להם מה להגיד".
ועכשיו בוא נחליף את המילה "קריספי" במילה נרדפת: "אלים". כמה אלים היית מאחד עד עשר?
"אני חושב שבחצי שנה הראשונה שלי בתפקיד הייתי אלים ברמה של 8.4, ובשנתיים וחצי האחרונות הייתי הרבה פחות אלים. אני לא חושב שאלים וקרסיפי זה אותו הדבר. אני חושב שהיו מבקרים הרבה יותר אלימים ממני שניתנה להם חנינה כמו למשל, חנוך דאום".
למה הכוונה ב"חנינה"?
"בגלל שהוא חובש כיפה זה יצר לו דימוי חביב, למרות שהוא היא מעליבן גדול. הוא היה אלים, השתמש בקללות מפורשות ואיחולים משונים ומעליבים. הוא היה בדרגת 9 בסולם האלימות ביום טוב. הוא מהפחות מוכשרים שנתקלתי בהם, והוא עוד קיבל ג'וב ברשת (עורך התוכנית "היכל התרבות" - י.א), דבר שאני מצר עליו".
היה חלק מהנה בעבודה הסיזיפית שלך?
"החלק המהנה הוא לראות דברים טובים בטלוויזיה, ולהיחשף למשל לסרטי תעודה טובים שאולי לא הייתי נחשף אליהם אם לא הייתי צריך לכתוב עליהם. אין ספק שהיה גם חלק נעים להביע את עמדתי על בסיס יומי, אולי אפילו להשפיע על התעשייה וכמובן להוריד את 'משפחת קמיצ'ילי'".
השמועות שמסתובבת לאחרונה במסדרונות הברנז'ה מדברות על כך שתערוק לצד השני ותהפוך לכותב של "ארץ נהדרת"?
"שמועה מעניינת".
איך לדעתך תתמודד עם ביקורת?
"אם יום אחד אעבוד בטלוויזיה, אתמודד עם זה כמו גבר. לעולם לא אתקשר למבקר. מקסימום אשנא אותו בליבי ובשקט".
רגע לפני יום הכיפורים, בפני מי אתה רוצה להתנצל?
"אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהתנצל על ההתנצלות שהתנצלתי בעבר בפני צופית גרנט. אני לא חושב שהיא מבינה את כללי המשחק ומסוגלת לקבל ביקורת. היא חושבת שהיא הרבה יותר טובה מהאחרים בזמן שהיא הרבה פחות טובה מכולם".
לפנייה לכתב/ת 
