יש כבוד

האלבום הראשון בסדרת Life is… ייזכר תמיד כאבן דרך במוזיקה האלקטרונית הישראלית. פתאום אנחנו כבר לא רק מעצמת טראנס. יש יוצרים בארץ, חלקם מוכרים, חלקם פחות, חלקם אלמוניים לחלוטין, שעושים חיל בז'אנר שגבולותיו כל כך פרוצים, שאי אפשר להגדיר במדויק מה לעזאזל השם שלו. היו שקראו לזה צ'יל אאוט. היו כאלה שכינו את זה אמביינט. יש גם כאלה שחשבו "פריסטייל!". ואולי הדבר הטוב האמיתי שעמד מאחורי סדרת הדיסקים האלה היה שאי אפשר ממש לשים את האצבע על סגנון ספציפי.

באלבום הרביעי בסדרה מבית BNE נשמרת אותה נוסחה כספיתית, נוזלית ובלתי אחידה שהפכה את שלושת קודמיו להצלחה מוזיקלית. Life Is… Dimensions נפתח בקטע שרוט במיוחד של Violet Vision, עם נבל מלווה בצרחות סינתיסייזר וסימפולים מסחררים, מלווים בקצב הייחודי שכבר הפך לסימן ההיכר שלהם. יונתן דגן, חצי מויולט, מייצג פה את עצמו בכבוד, בקטע שפונגלי לגמרי, עם חלילים הודיים, גיטרות אקוסטיות וקצב אופביטי מהנה.

מעבר לשמות הגדולים (אופוריה בקטע רגאמאפין אפקטיבי עם טאץ' קצת מזרחי), ישנם גם כמה שמות פחות ידועים ומוכרים. B.wicked מחזיק את האוזן חזק עם חלילי רועים וקולות מסונתזים היטב, ושומר על קטע אחיד וסולידי.

יש באלבום הזה גם סוג של אמירה. נכון, יש לנו מעמד בעולם כאימפריית טראנס, אנחנו נותנים בראש לכל העולם ואחותו במסיבות בכל חור, אבל אנחנו גם יודעים להיות עדינים, ולתת בראש בזוויתה אינטלקטואלית יותר. Life Is… Dimensions והסדרה עצמה עומדת בכבוד ליד אוספי צ'יל ידועים ומבוססים כמו Café Del Mar.

מבחן הטעימה

אינפקטד ספונים באולפן, עובדים על אלבום חדש, ובמקצועיות האופיינית להם חושפים טפח ומסתירים טפחיים. אולי ההרכב הישראלי החשוב ביותר בסצינת המוזיקה האלקטרונית היום, עם רזומה מרשים לכל הדעות, ארז אייזן ועמית דובדבני משחררים טעימה לקהל המעריצים, משהו שאינו בהכרח סינגל, אבל גם לא ממש אלבום. Stretched, שמו של האי.פי החדש, הוא גם שמו של הקטע האחרון מ-IM the Supervisor, כנראה האלבום הכי מתקדם של הצמד.

Stretched נפתח בקטע מההופעה החיה שהשיקה את אותו אלבום, Shakawkaw, אותו ביצעו יחד עם מיומנה. קטע מאוד אנרגטי, דינמי במיוחד, שמעלה גם תהיות, האם אינפקטד יחליטו להשיק אלבום "חי". את Cities of the Future ממקסס מחדש Timelock (פליקס נגורסקי) החתמה טרייה לבית BNE. הקטע, שיכול היה בקלות ליפול לבנאליות הצפויה, אנרגטי במיוחד, שונה בהרבה מובנים מהמקור, אבל עדיין נותן פה ושם נגיעות מעניינות שגם נותנות למאזין הצצה למה Timelock עצמו מסוגל לעשות.

כצפוי מאינפקטד, מיני אלבום או סינגל כזה לא יהיה שלם בלי איזה בונוס - The Beauty and The Beat, קטע שטרם שוחרר באלבום רשמי של אינפקטד, שמספק למאזינים חוויה קצת נוסטלגית, אבל בהחלט מהנה.