תנו לחמאס לנצח

הנשיא בוש, בלהיטותו לחזק את שרון, מתערב בחיים הפוליטיים של ישראל "הריבונית" ומטיל את כל כובד משקלו למעט הטלת פתק הצבעה אישי שלו, כדי ששרון ייבחר וימשיך את מדיניות הבריחה מלב הארץ. מעשה דומה של נשיא אמריקני למען האיש שהמלך חפץ ביקרו קרה גם לפני כעשר שנים, כאשר קלינטון צידד באופן בוטה בשמעון פרס, כשהמשמעות הנוראה של "שלום אוסלו" החלה להתגלות ואדריכל האסון איבד בהדרגה את סיכוייו לזכות בהתמודדות מול נתניהו. התערבות חיצונית זו צריכה להיפסל על הסף על-ידי כל מי שהדמוקרטיה חשובה לו.

אותו דגם בדיוק - התערבות חיצונית להכתבת תוצאותיהן של בחירות האמורות להיות חופשיות ודמוקרטיות - מתבצע גם בהתייחסות של ישראל הרשמית לבחירות "הדמוקרטיות" הצפויות ברשות הטרור הפלסטינית. כאן חוזרת על עצמה התפישה האוסלואידית השגויה, לפיה יש לחזק ולחמש את הטרוריסטים הטובים - המחבלים במדים של מנגנוני ה"ביטחון", מול הטרוריסטים הרעים - המחבלים ללא מדים של ארגוני הטרור.

הדיונים המתנהלים ממש בימים אלה בישראל לקוחים הישר מן התפישה האוסלואידית שפשטה את הרגל. שוב עוסקת ישראל - הפעם של שרון ושותפו פרס - בשאלה כיצד לחזק את היו"ר של אותה רשות, שהוגדרה על-ידי ממשלת ישראל כתומכת טרור, מול יריביו. שוב דנים בירושלים במחוות, בהספקת נשק ותחמושת, בשחרור רוצחים עם דם על הידיים, או כאלה שאין דם על ידיהם רק משום שכדוריהם החטיאו את קורבנותיהם המיועדים. שוב נוקטת ישראל בצעדים נגד ארגוני הטרור - מלאכה שהייתה צריכה להתבצע על-ידי ערפאת בעבר ואבו-מאזן בהווה - כדי שאוזלת ידו, ובעיקר חוסר נכונותו של הראיס התורן להילחם באחיו המחבלים, לא תיחשף לעין כל.

ישראל שוב מעדיפה לטמון את ראשה בחול ולהאמין שיש רשות פלסטינית המייצגת את ערביי יש"ע, ושאיתה רצוי ואפשר להגיע להסכמים ולדו-קיום. ישראל שוב מתעלמת מכך שרוב רובם של ערביי יש"ע רואים בטרור את הכלי שמביא להם הישגים מדיניים וצבאיים, ולכן מתכוונים לתת לו את תמיכתם בקלפי. ישראל מנסה בכוח להוכיח שיש פרטנר, בשעה שהבוחרים מעבר לגדר ה"ביטחון" מאותתים באופן ברור מהו הקו שבו הם מעוניינים.

הבסיס לתוכניות ההתנתקות והגדר היה לתת להם לנהל את ענייניהם בעצמם: הם שם ואנחנו כאן. מעורבות ישראלית בתהליך הדמוקרטי "שם", והניסיון להביא לכך שבבחירות ינצח דווקא מי שהבוחרים אינם מתלהבים ממנו, מוכיחים שההתנתקות התמצתה בגירוש יהודים מבתיהם. מעבר לכך, ישראל ממשיכה להיות שקועה בעניינים הפוליטיים והכלכליים כמו לא הייתה כלל התנתקות.

בימים אלה מציינת ישראל מלאת 32 שנים לקונספציה השגויה, שהולידה את מלחמת יום הכיפורים. אבל ישראל לא הפיקה לקחים, והיא נוטה לחזור לקונספציות שגויות, הפעם - לזו שדירדרה אותה למלחמת אוסלו. השקט היחסי הנוכחי הוא השקט שבין הסערות, ולא השקט שאחרי הסערה.

מי שרוצה דמוקרטיה באמת ובתמים, ולא דמוקרטיה בע"מ, צריך לתת ל"עם הפלסטיני" לומר את דברו, ואז ייווכחו הכל מי ניצב מולנו. אז אולי יבינו היהודים העייפים כי שלום ומדינה פלסטינית ממערב לירדן הם דבר והיפוכו. תחזוקתו של אבו-מאזן על קביים וכידונים ישראליים אינה מעשית, אינה הגיונית - וגם אינה דמוקרטית.

ד"ר רון בריימן, יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי