"וזאת הברכה": קנאת אחים
בערוב ימיו, מברך משה את השבטים ומתנבא מה יעלה בגורלם. את מי העדיף - את אלפי מנשה או בני יהודה? וכיצד תגמל את המחנה האהוב?
כל פרשות השבוע נקראות בשבת, מלבד זו שלנו. פרשת הסיום של מפעל קריאת התורה נקראת תמיד בחג הידוע בכינויו שמחת תורה. והחג הזה, כטיבם של חגים, לא תמיד מקפיד ליפול בשבת. ומכיוון שעיקר הדגש ביום הזה הוא על גילגולו של מעגל הקריאה - קריאת הפרשה האחרונה מסוף ספר "דברים" ומיד זו הראשונה מתחילת סיפורי "בראשית" - כמעט ולא שמים לב לתוכן. זהו לכן הזמן להאיר כמה הארות.
ההשוואה המתבקשת ביותר היא ההשוואה לדברי יעקב, השוכב על ערש דווי במצרים, וקורא לבניו כדי להגיד להם עתידות ולנבא להם "את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". יעקב שיקף בסיכומיו את תסכולי ימיו. לראובן הוא מזכיר את גילוי העריות הנורא שלו, עת שכב הבן הבכור עם אשת אביו. לשמעון ולוי הוא לא סולח על אלימותם ופשעיהם. "בסודם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבודי". וכך, מבן לבן הוא מברך-משקף את מה שנראה לו כנובע מאופיו האמיתי של האיש הפרטי, בנו עצמו ובשרו, העומד לפניו.
משה רואה את הדברים אחרת. את אבות השבטים הוא לא הכיר. הוא התוודע לצאצאיהם הרבים רק בהיותו מבוגר מאוד. ממילא הוא לא שבוי בתדמיות של ראובן הפרטי, או לוי האישי, או יהודה, בנימין ושאר הדמויות המיתולוגיות, שעשו את עברנו למה שהוא. הוא רואה לנגד עיניו המוני אדם, שבטים ומאהלים. הוא מבין שאין מקום להכללות שבטיות, בדלניות. ואפשר שהוא יודע אפילו שאין בעצם הבדל של ממש בין בני שבט זה לצאצאי השבט ההוא. מכאן שברכתו הרבה יתר רכה ומפויסת. שונה מאוד מהמתיחות והמריבות אותן חווה איתם במהלך ארבעים השנים האחרונות.
למרות הפייסנות הדביקה כמעט של ברכות משה, מעניין להשוות את המציאות הפוליטית המסתתרת בין ברכותיהם של שני ה"זקנים". יעקב ראה לנגד עיניו שולשה בנים שיש להם פוטנציאל מריבה ומלחמה על כתר הנהגת העם העתידית: ראובן מתוקף בכורתו הביולוגית, יהודה מכוח מנהיגותו הטבעית, ויוסף בשל היותו הבן המועדף של אבא, בנה של האמא המועדפת רחל. לא לחינם דווקא השלושה הללו מככבים בסיפור מכירתו של יוסף, שיאו של מאבק הכוח המשפחתי.
משה רואה מציאות אחרת. את ראובן הוא פשוט "לא סופר", כשהוא אומר לו בקצרה לאקונית: "יחי ראובן ואל ימות ויהי מתו מספר". הוא בעצם רומז בחוסר עדינות: את בעיית ראובן כבר פתרתי וסידרתי. הרי מנהיגיו של שבט זה חברו לקורח שמרד בי ובאלוהים במהלך נדודי המדבר. לכן, אגב פתרון בעיית קורח, נבלעה בבטן האדמה גם בעיית הראובנים הטוענים לכתר.
נשארו שניים, יהודה ויוסף. בני יהודה, הרואים בעצמם את ילדיו ויורשיו של המנהיג הבלתי מעורער, ובני יוסף לעומתם - יורשי המשנה למלך מצרים. יוסף היה המנוסה ביותר מבין האחים והוא הותיר אחריו, כך מותר לשער, גם מורשה מעניינת של בנים, נסיכים ונכדים מורמים מעם. כאלה שגדלו בארמון ממש כמשה עצמו. משה לא יודע מה יהיה הגורל ומה ילדו הימים. האם ממלכות יוסף - ישראל ואפרים - הן שתהיינה לממלכת העם הנצחית? או שמא מלכות יהודה? אצל שניהם הוא מזהה כוח רב ויכולת לחימה לא אצורה. אצל יהודה הוא מברך את ידיו היוצאות למלחמה "ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה", ואצל יוסף אלה הקרניים "בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ".
לכאורה, הוא משאיר את ברכת צוואתו בתֵיקו לא מפוענח. רק לכאורה. כי העמקה אל תוככי המילים, המרכיבות את הברכות המסכמות, מעידה על העדפותיו של משה. הוא העדיף את יוסף, את "רבבות אפרים" ואת "אלפי מנשה", על פני "קול יהודה". שאלמלא כן, מדוע בברכת יהודה הוא מפנה את הבקשה לנמען האלוהי הסטנדרטי - "יהוה", ואילו בברכת יוסף הוא מביא את אלוהיו הפרטי שלו - "רצון שכני סנה"? הלא הוא האלוהים המקורי והראשון שנגלה למשה רועה הצאן מתוך השיח הבוער.
הזדהותו של משה עם יוסף טבעית ומובנית. שניהם באו מאותו ארמון. שניהם ראו עולם ולמדו הלכות מלכים. שניהם שרדו את נכלוליהם וזדונם של בני ישראל האחרים, הספקנים. ולכן משה מברך את בני יוסף בברכת אלוהיו הפרטיים שלו - אלוהי הסנה. ואולי מתוך יומו האחרון הוא רואה עד לימים הרחוקים הבאים. ימים בהם בני אהרון ידבקו במקדש יהודה בירושלים, וצאצאי לוי - ובהם נכדיו שלו - יבססו את הפולחן של מלכות יוסף בצפון הארץ. מי יודע. אולי אם נקרא שוב את התורה בשנה הבאה נבין עוד משהו.
