מה עבר על פן?
אסופת שירי אלכסנדר פן שרואה אור בימים אלה היא בהחלט סיבה לחגיגה, אבל בכל זאת משהו חסר: כי לצד השירים הנפלאים שעומדים בזכות עצמם, יש גם כאלה שבלי תיווך הולכים לאיבוד. בכל זאת, כשמשורר לירי נפלא הופך למשורר פוליטי גרוע, העם צריך הסברים
הלב, כדרכו, רוצה הכל ומייד. את כל השירים של אלכסנדר פן, את כל מה שלא כונס עדיין, את מה שנעלם מן המדפים שנים ארוכות. והלב גם יכול לקבל את כל אלה, בשני כרכים חגיגיים שרואים אור בימים אלה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל-אביב. אבל השכל הישר אומר שצריך להתחיל ולקרוא בסדר כרונולוגי, החל בשיר הראשון שפן כתב בעברית – או הראשון שלא השמיד – בגרסה משנת 1928. שמו – כולל סימן הקריאה – "עדיין- לא!", והנה הוא:
השמש – גהינום צלוי.
אדמת פיתי – צבר וחול.
אני זורק לך בגלוי:
איני יכול!
איני יכול את נאקו של אוח,
את השרב אשר אפו חרה,
את החיים על חוד החוח
לקרוא מולדת-מכורה.
טירוף עתיק נותן בי אש-קולו,
אבל איני יכול... עדיין – לא.
לפני שממהרים לתייג את השיר הזה כעוד יצירת ייאוש בוסרית, כדאי לחשוב מעט. פן היה אמנם בן 22 כשכתב אותו, וזה מקרוב הגיע לארץ השרב. עברית לא ידע בהגיעו הנה ב-1927. שנה לאחר מכן, כשהוא עדיין נאבק בדקדוק של הלשון ונכנע למבנה משפט זר בעליל (איני יכול... לקרוא מולדת-מכורה), הוא כבר יודע ליצור אליטרציה יפהפיה שמגלמת במצלולה את עוצמת הקושי שלו: "החיים על חוד החוח" הם גם החיים על חודה של השפה הזאת, שנשמעת לפעמים לעולים חדשים קשה וצחיחה ומלאה ח' שאין הם יכולים לבטא כיאות.
והעלם הזה בן ה-22, לגמרי לבדו בציה הצחיחה, כבר יודע את שרבים לא ידעו לפניו ואחריו: "טירוף עתיק נותן בי אש קולו". אולי הוא מבין בעליל שלא מטעמים רציונליים הוא יושב כאן, ושאולי טוב היה יותר להישאר בברית המועצות החדשה, אפילו להשלים את תקופת הגלות באשחבאד - לשם הושלך בגלל פעילות ציונית - ולשוב אחר כך ללב העשייה של השירה הרוסית: שיריו כבר החלו מתפרסמים, כבר הסתובב בחוגי משוררים גדולים, כבר החל ללמוד ראינוע – אבל כשהשלטונות הסובייטים הסכימו שיהגר לפלשתינה וכך נפטרו ממנו, היגר.
טירוף עתיק? האם הוא כותב על טירופם של הרבים או על זה שלו, שיאלץ אותו לחיות ולמות ולכתוב תמיד על חוד החוח, תמיד נערץ יותר מאשר אהוב, תמיד כמי ששמו השערורייתי נישא בפי הרבים במקום שירתו?
והנה, שלוש שנים לאחר מכן, כאוריינטליסט גמור, הוא כותב: "מעמק לגבעה/ מהר להר/ כענני הסתו/ גולשים בסדר/ עדרי הצאן" – ואתם מוזמנים להמשיך ב"שתו העדרים" ולתהות קצת. בעצם, תהייה כפולה. איך קרה שבפרק זמן כה קצר, פן נכנע לצורך להמציא לעצמו מין מזרח רומנטי-אידאלי שכזה כאחרון האוריינטליסטים השוטים? ואיך קרה שדווקא הפזמון הזה ודומיו נתקעו בתודעה הציבורית ומתגוררים בה עד היום? והאם אפשר בכלל להאמין בהתאהבות המהירה שלו בנופי הארץ, כשקוראים שירים גרועים, עלובים ממש, כמו "כנרת, כנרת, אליך/ נכספת כל נפש מאז./ כל קסם מולדת מימיך/ יפיקו בלילה כרז/ סודות הימים שנגולו/ ברטט הגל השלו/ ולך כל בניך יחרוזו/ מיטב מנגינות שבלב".
חידה בתוך אניגמה בתוך תעלומה. משורר של פסגות ותהומות, ליריקה מופתית ושירי תעמולה גסים. משורר שבחייו ראה אור רק ספר שירים אחד שלו, וגם זה אחרי עשורים של השתדלות ומאבקים –ועיקר תהילתו, כמו בהגיוגרפיה, אחרי מותו.
החטא ועונשו
הוא אהב לטפח את חידת-פן. היא מתחילה בביוגרפיה שהיתה או לא היתה (סבו באמת היה ציד דובים שבדי? הוא באמת הלך במשך שנים אחדות ברגל עד שהגיע לבית אביו היהודי?) וממשיכה בדמות הרומנטית שטיפח בהתמדה בשנים שבהן נשות תל אביב הקטנה נפלו שדודות לרגליו. גם את דמות המשורר המיוסר טיפח, בשירה ומחוצה לה – ועדיין, אנחנו יודעים מעט מדי כדי להעריך את שירתו נכונה.
כשמלאו לו חמישים, אמר נתן אלתרמן שלו החזיק אלכסנדר פן בדעות הנכונות – "לולא היה משורר זה משתייך למחנה שבו הוא עומד", כך בלשונו – הרי יום חגו היה חג לשירה העברית בכללותה. במה חטא פן? בכך שהיה קומוניסט אדוק, במקום איש תנועת העבודה. בזה שנמנה עם מחנה השלום בשנים הכי לאומניות של הארץ הזאת בראשיתה, ובזה שאת עטו רתם לאמונתו, ולא לאומנותו: פן, האיש שהמציא את עצמו מחדש כמה פעמים בחייו, בחר להיות השופר השירי של המהפכה בגרסה המצונזרת של המפלגה הקומוניסטית המקומית.
את פירות החטא האחרון רואים היטב באסופה, ואולי חבל שרואים. פן היה, בפשטות, משורר פוליטי גרוע. האם ידע זאת? האם באמת בערה בו התשוקה לתת מילים לעמלים עד כדי כך, שהוציא תחת ידו דברים כמו "רחוקי, גיבורי האדום/ אגדה לחייך ארקום/ אגדה זבת הוד וכיסוף/ שתוסיף ברכותיה לזוב/ אגדה שהעם במציאות/ הפכה לעובדה לצמיתות", בשיר "אגדה סינית" שנכתב ב-1949 ( כשהקומוניסטים גמרו להשתלט על סין)? האם לא ראה כמה רע אפשר לזייף רגשות, אפילו בחרוזים?
וכן, יש בשני הכרכים כינוס ראוי לליריקה המיוסרת של פן השתיין, ופן אוהב הנשים, ופן המדבר יפה כל כך בקולה של אשה ("וידוי"), ופן ששונא את עצמו ומתחבט ומתרפס ומתייסר ונשרף באלכוהול ובנתיבי הגהינום הפרטיים שלו: יש הכל, בסדר כרונולוגי מופתי, ונעשתה כאן עבודת ראויה לכל שבח באיתור והשוואת גרסאות –ובכל זאת, משהו עצום חסר.
איפה הקונטקסט?
לא כל החידות בחייו של יוצר נפתרות בסיפור חייו, אבל ביוגרפיה ראויה של האיש הייתה עושה צדק עם שירתו לא פחות מכינוס אקדמי מדוקדק שלה. מבלי להקל ראש בחשיבותה של המלאכה שעשו חגית הלפרין ועוזי שביט, צריך לומר בצער שהיא לא מספקת. האסופה תשמש כמובן את חוקרי שירתו של פן: אוהביה זקוקים ליותר. לרקע היסטורי, להיכרות עם התקופה, להבנה מדוע נכתב מה שנכתב בשעה שנכתב, להבנה מדוע "מרש השלום", עוד שיר מ-1949, יכול היה לגרום אפופלקסיה לפרנסי התרבות המקומיים - "אנו – דגלנו הוא דין ומשפט/ אנו – דרכנו בלנין רופד/ אנחנו בעד/ אנחנו-גדודי השלום במצעד", כתב פן, וקוראיו, בחלוף שלושה דורות, זקוקים לקונטקסט. בדחיפות ממש, אחרת לא יהיה עוד דור לאוהבים.
ההערות היבשושיות שמבארות את מה שטעון בירור לדעת העורכים המלומדים פשוט לא מספיקות. צומחים פה דור או שניים של אנשים אוהבי שירה שכבר לא יודעים דבר וחצי דבר על תולדות הפואטיקה העברית המתחדשת, על מאבקיה האידאולוגיים והפוליטיים ועל תולדותיהם של אנשים שיצירתם נשרפה או נצרפה בין המאבקים הללו לבין גחמנות הטעמים המשתנים של קהל להוט. כל זה, וכל החידות, יחכו לביוגרפיה.
אבל בכל זאת יש גם נחמה לא-אקדמית בכינוס שירי פן. כשהיה משורר לירי, היה במיטבו, ושם הוא לא זקוק לתיווך. אני מאמינה שלא נתאהב ב"שיר נחשולי אוקטובר" המוקדש לברית הנוער הקומוניסטי, לא בשיר ש"אגרופיו הולמים בסוהר לא לשווא/ שהפטיש יכון והחרמש ישאב". לא בזה, אלא באחרים, משנים אחרות וממקום אחר: למשל ב"לך" היפהפה, שנחתם כך: "ולא נוכל יחדיו ללכת/ עת כבר הגענו אל החוף/ ומסביב תרקום שלכת/ על שירתנו את הסוף".
פן. חידה
עטיפת הספר
מומלצים
