מה זה ללכת לעבודה בשבילי? פיס אוף קייק

סקר שנערך באחרונה בארצות הברית קובע שנשים בנות 30 עד 40 הן המגזר הכי משתלם למעסיקים: במהלך העבודה הן התגלו כיעילות יותר, תקתקניות ברמה, לא מבזבזות זמן על רכילות בטלה ובעיקר – הן ממעטות להיעדר מהעבודה. גברים בגילאים המקבילים, דווח בסקר, הם אלה שנעדרים מהעבודה הכי הרבה.

נכון שגברים ידועים כהיפוכונדרים תואמי וודי-אלן, כאלה שכל אפצ'י בתולי מדביק אותם למיטה, אבל זאת לא הסיבה האמיתית לפער. הרבה יותר הגיוני

סטופר שעון זמן (צילום: סי די בנק)

להניח, שהסיבה ליעילותן דווקא של נשים בנות 30 עד 40 נעוצה באופנה העכשווית לפיה מימוש האמהות מגיע בגילאים מאוחרים יחסית, אחרי שכבר למדו, טיילו וביססו קריירות.

כיום, כאשר נשים בנות 30 אך החלו ללדת, ועד גיל 40 הן נמצאות בשלב של גידול הילדים, מה זה ללכת לעבודה? פיס אוף קייק, עם קצפת בצד. האמת היא, שללכת לעבודה, מבחינתנו, זה הרבה פעמים כמו עבור האמהות שלנו להגיע לבית הבראה של ההסתדרות, לסגור בשקט את הדלת ופשוט לנוח רגע, אחרי צונאמי של בוקר.

לא שוכחת

את מזנקת על הרגליים כבר בשש: מקפלת-שוטפת-מסדרת-מעירה-מזרזת-מכינה וכל מה שעוד מתחיל ב-מ' ולא הזכרתי (כן, גם משתגעת). בשש וחצי השניצלים לצהריים כבר משתזפים בשמן והפתיתים כבר מזמן מעוטרים בבצל מטוגן. הכריכים לבית הספר תיכף ייעטפו בנייר הפרגמנט. את קופצת רגע להתקלח, לא לפני שזכרת לפעור את שלבי התריסים בחדרי השינה, כדי שכל בני הבית, גם הגבוהים וגם הנמוכים, יבינו שכבר בוקר. אחרי שיצאת מאמבטיה לוהטת, השעון כבר דוהר לכיוון שבע, זמן ההשכמה.

בתום שלושה וחצי סיבובי "נו כבר, מאוחר", כולם זורקים מעליהם את השמיכות (עכשיו, אחרי שעברנו לפוך, כבר הרבה יותר קשה. ולא, לא מקובל עליי הפטנט של להשכיב את הילדים לישון עם הבגדים שילבשו לגן ולבית הספר. פיג'מה זה חלק מחינוך ומאורח חיים ולא רק אביזר למסיבת פיג'מות) ומזדחלים לכיוון האמבטיה.

את מתלבשת, מתאפרת ועוברת לבדוק את הילקוטים של הגדולים, להכניס את הכריכים והפירות לכל התיקים, להעביר את השניצלים שבינתיים התקררו לצלחות שבהן יחוממו בצהריים על בימת המיקרו המסתובבת. לא שוכחת להשאיר אוכל לכלב, לקשור ולהניח ליד הדלת את שקית הזבל, להדביק מדבקה חדשה על בקבוקי המים, לקלוע שתי צמות, לחפש ולמצוא את נעלי הספורט ("אם החדר שלך היה מסודר, לא הייתי צריכה לחפור מתחת לכל הערימות של הג'ינסים"), לאתר את מפתחות המכונית ששוב נשרו אל תוך סל הכביסה ולהגיע מותשת לשבע וחצי. שעת ההתרוקנות.

השקט שאחרי הדהרה

אבי השבט, שבין שבע לשבע ושלושים הספיק להתקלח, להתגלח ולקרוא את כל הכותרות החשובות בעיתוני הבוקר, מזרז את כולם לצאת מהבית, ולך נותר השקט המבורך, כזה שיורד על הרציף אחרי שהרכבת דוהרת.

איזה מזל שהתפקיד שלו הוא ללוות לבית הספר. את תוכלי להתרווח לך בנחת במכונית הריקה, ולנסוע בדממה לעבודה. מה, קצת דוקר הגרון? קצת כואבת

הבטן? זה יעבור. את כבר באמצע היום, על הרגליים כמעט שעתיים, לבושה, מאופרת, מבושמת, לא חבל לחזור למיטה? אין סיבה להישאר בבית ולקחת יום מחלה.

אז גם אם את לא במיטבך, הנה את כבר במדרגות, בדרך לעבודה, ושם, איך שלא יהיה, את יכולה להרוויח לפחות חצי שעה של רגיעה, עד שהיום יתחיל לסעור. ואת יודעת מה, כמו שאני מכירה אותך, בטח עד הצהריים כבר תרגישי הרבה יותר טוב, לא ככה, נמרה?

האמת היא, שהרבה מנהלים ובעלי עסקים כבר מבינים שהכי כדאי להם להעסיק אמהות לילדים קטנים. כי אצלנו, חברים, אין אף פעם משהו שהוא קשה מדי. באחריות.

• ענת לב-אדלר היא מחברת רב-המכר "סודות של אמהות עובדות", הוצאת ידיעות אחרונות

• לקריאת סוד מס' 1 של אמא עובדת לחצו כאן