בני האדם הם החיות

תוכי מת באנגליה, תנין נמצא בנחל אלכסנדר, אמסטף נשך ילדה בת שנתיים: מה המשותף לשלוש הידיעות הללו? איוולת תקשורתית. באנגליה, תוכי שהיה בהסגר מת משפעת עופות. בנחל אלכסנדר, חילצו פקחי רשות שמורות הטבע תנין ינוקא – 84 סנטימטר וכבר יותר מדי שינים – מערוץ אחד של הנחל. וברחובה של עיר, שוב סיפור על אויב-הילדים האימתני ההולך על ארבע.

התוכי כיכב במשך סוף השבוע ברשת הטלוויזיה "סקאי". התנין והאמסף, אצלנו ברדיו. באמת לא חשוב היכן אתם קוראים, שומעים או רואים ידיעות על האינטראקציה בין בעלי חיים ובני אדם, איכשהו שוכחים שלרוב האינטראקציה הזאת היא פרי של חוסר אחריות קרימינלי של בני אדם, ולא פרי מעשים או מחדלים מכוונים של חיות.

התוכי המת הגיע מסורינאם. רק בשוליה של הידיעה שפתחה בסקאי כמה וכמה מהדורות של חדשות, נזכרו העיתונאים החרוצים של הרשת להידרש לתופעת הייבוא הלא-אחראי של בעלי חיים ממדינות ניכר. במיוחד תוכים. לו היה מדובר בגוף תקשורתי חדור באחריות חברתית אמיתית (יש כזה בכלל?), נושאה של הידיעה הזאת כלל לא היה התוכי המת כי אם המניאק ערל-הלב שייבא אותו. אבל מניאקים יש הרבה בעולם, ערלי-לב עוד יותר, ותוכי מת שמפחיד אותנו יש, בינתיים רק אחד בסוף השבוע – לכן הוא הופך לנושא.

והתנין, מה איתו? לו עורכי החדשות ברדיו הממלכתי היו נותנים דעתם ברצינות לידיעה שלפניהם, הרי היא היתה נפתחת ב"המשטרה מחפשת אחר בעליו של תנין שנמצא בנחל אלכסנדר", כי לא התנין הוא הבעייה החדשותית כאן, אלא העובדה שיש אי בזה במקומותינו מניאק שגידל תנין בבית שלו עד שנמאס לו, ואחר כך החליט לזרוק אותו –בלי כל מחשבה על תוצאות המעשה שלו, ככל שזה נוגע לתנין או או לבני אדם. אבל הרדיו הממלכתי, בדיוק כמו גופי שידור פרטיים, מקובע בתבניות של "ענין עיתונאי". ומניאקים יש הרבה, ותנינים אך מעט, ולפיכך התנין, כמו התוכי, מככבים בידיעה.

והאמסטף? כאן הקיבוע בתוך התבנית הופך לחוסר אחריות של ממש. אני לא נמנית עם אגודת חסידי האמסטפים, או כל כלב תוקפן אחר, לא חשוב מאיזו עדה. לטעמי, דינו של כלב שנשך אדם ופצעו הוא הריגה בידי וטרינר. ומנגד אני אוהבת לראות, לקרוא ולשמוע חדשות שיש בניסוחן אחריות לתכנים. בשולי הידיעה על האמסטף אפשר היה להבין כי אב שהלך לטייל עם בתו בת השנתיים נתקל בשני נערים שיצאו לטייל עם אמסטף, ושאל אותם אם בתו יכולה ללטף את הכלב. כן, אמרו. ליטפה. נשך: דיווח אחראי ומושכל היה פותח באב המניאק, שמרשה לבתו הקטנטונת ללטף כך כלב זר שעלול להיות מסוכן לה רק בשל היותו זר לה. אבל הורים מניאקים יש בכל פינה, וחוסר אחריות אנושי יש על כל צעד ושעל, ואלה הרי לעולם אינם יוצרים חדשות מעניינות כמו תוכי, תנין וכלב.

בחייאת, תודו שהיה גדול. תודו שהיה כיף אדיר לפסוע בשבילי הנוסטלגיה העתיקים שהגיחו לסלון באדיבות הערוץ הראשון. לפחות תודו שזפזפתם לרגע, או שיש שיר אחד שרציתם שייבחר ולא נבחר. לא תודו? אף פעם לא הבנתם מה השמחה הגדולה סביב עוד שידור של האירוויזיון או קטעים נבחרים מתוכו או תחרות בחירת שיר-כל השירים מתוכו? אם כך, צריך לציין בצער שחסר לכם אותו מרכיב זעיר בנפש האנושית הקרוי רוח שטות. אותה רוח קלילה שמאפשרת לאדם לחרוג מעורו ולהיות לשעה או שעתיים דביל מושלם ומאושר עד כלות: אותה רוח נעימה ומלטפת וחסרת תכלית ובלתי משמעותית בעליל, שבלעדיה אנשים הופכים שבויים ומקובעים בתבניות מטעם עצמם ודימויים עצמיים של רצינות וחשיבות, שאולי מועילים להם במירוץ העכברים אבל לא מפיחים שמחה טהורה בסתם מוצאי שבת.

לא מודים. לא נורא. למרות זאת היה כיף, אפילו למרות הפאשלה האדירה ועוגמת הנפש שנגרמה לגלי עטרי ולהמון אוהביה, ומצידי שיעשו תחרות כזאת פעמיים בשנה, ויאפשרו לי לשאוג בקולי קולות ובזיוף גדול את מילות "וולארה" ולהתגעגע ל"קיסז פור מי" שלא נבחר, ולחזור לזמזם את הפזמון של "סוקרטס" במילות השטות שהצמדנו לו ב–1979 ("פירות, פירות, פירות בשמנת/קריה, קריה קריה מסוכנת/אלות, אלות אלות יש בכלא – סוקרטס הכי סופרסטאר"). ואם אפשר בהזדמנות זו לפנות לאלוהי הערוץ הראשון (אם יש לו כזה), הנה הפנייה: בחייאת, תוציאו מהנפטלין את האירוויזיונים הישנים ותשדרו אחד כזה מדי פעם, אפילו בשעת לילה מאוחרת, לתועלת אוהביהם ולמען תפרח השטות במקומותינו.