"בראשית": היסוד הנקבי באלוהים

ושוב מהתחלה. כדי לפתור את הדיון האינסופי באשר לתפישת הזמן היהודית, נזהיר כאן מראש: הזמן היהודי איננו קווי - ליניארי - במובן העצוב והפטאלי של המילה, ואיננו מעגלי וחוזר על עצמו בשיטיון אינסופי מדכא. הזמן היהודי הוא כנראה ספיראלי, מעגל מתפתח. גם חוזר על עצמו וגם מתקדם. גם מעגל וגם קו, ובעיקר לא סגור. אז דווקא בפרשת ההתחלה חובה להצביע בכל פעם מחדש על מה שעוד יכול וצריך להתחדש. 

פרשת "בראשית" עמוסה בכל-כך הרבה נושאים, עד שקשה להכריע במה להתחדש השנה: מעמד האשה האמיתי. זעם האל. השאלה הנצחית לא היכן מסתתר אלוהים ולהיכן נעלם, אלא: אתה האדם "אייכה". ובכלל, על טיב היחסים עם אלוהים, שהם יחסי שיחת-שאלה ולא מונולוגים של תשובות. בשל העומס המזמין והמפתה, אסתפק בכמה דברים כלליים שישמשו כחומרי גלם לפרשות הבאות.

בפרשת "בראשית" מופיעות שתי גרסאות לבריאת אדם וחווה. האחת, זו הנפוצה והמושרשת, היא הגישה השוביניסטית, המתארת את בריאת האשה מצלעו של הגבר. השנייה שוויונית, ולכן מקודשת הרבה פחות. הסיפור השוויוני טוען כי "זכר ונקבה ברא אותם". אם אכן הבריאה הייתה על פי הגרסא השנייה, הרי שצלם אלוהים הנמצא בכל אדם הוא גם זיכרי וגם נקבי. אם כך הם פני הדברים, משמע שאלוהים אינו רק זכר, הוא לא רק אבא. הוא גם נקבה ואמא. ואנחנו, שקידשנו את זכרותו של אלוהים במשך דורות רבים כל-כך, ויתרנו על היסוד הנקבי, הנשי והאימהי באלוהות. ויתרנו על כל הרוך והמיטב באלוהים המקורי. אז מה זה אומר לגבינו, הנקודה האחרונה בספיראלה המתפתחת?

אלוהים ברא את כולנו. אלוהים היה שם ברגע ההזרעה וההתעברות. אלוהים של הרגעים הראשונים היה גם אבא וגם אמא. רק אחר-כך באנו אנו, הגברים, והחבאנו את האמא שביוצרנו. וכך, במשך אלפי שנים, הפסדנו את מחצית המין האנושי, שנכלאה מאחורי כיריים וסירים. אלוהים של הדור הזה צריך לחזור ולגלות את עצמו, מבפנים. אלוהים צריך להצטרף למהפכה האנושית הגדולה ביותר של דורנו, מהפיכת השוויון בין המינים. אלוהים שלא מתבייש בתכונות האימהות שלו יכול להעניק לעולם הרבה יותר מאשר אלוהי הגברים יכול. כי הגבר, מדרך הטבע, יוצר ומוליד בדרך של פליטה. והאם, האשה, יוצרת בדרך של קליטה. העולם שלנו לא יכול יותר לסבול את הפליטה, הפליטים והפליטות. הוא צריך להיות עולם של קליטה וקולטים. של סבלנות ארוכת חודשי עיבור, ולא יהירות של פליטת הרגע. ועל אלוהים הרי אנחנו מעידים כל ראש השנה "היום הרת עולם": היום הרי הוא יום השנה והזכרון לעת שבו היה האל בהריון - הרת - עם העולם בקרבו.

נראה כי המאה העשרים ואחת תהיה מאת מלחמת העולמות. המלחמה הגדולה בין אלוהים לבין ברואו, האדם. בין העולם הזה לעולם הבא. במאה הזו יבואו לידי ביטוי מירב יכולותיו הפיסיות, הרוחניות והמעשיות של בן חווה, המורדת היצירתית מגן עדן, כנגד תרגומו המעשי של זעם האל על-ידי כהניו המנצלים את מאמיניו, בני אדם הראשון, המוגבל, המובל, המתפתה בקלות של פתי מאמין וחסר רצון עצמי. כהני אדם נגד אנושיות חווה. שתיקתו האינסופית של אלוהים תימשך, וכל צד יפרש אותה כתמיכה סבילה של הבורא בו ובעמדותיו. המערב, הנוצרי והחילוני מעיקרו, החל במסע הארוך לאימוץ מורשת חווה ועקרונותיה בשני מובנים. האחד הוא הסקרנות המתמדת והצגת השאלות הבלתי פוסקת של אם האימהות: אולי זה לא נכון? אולי אפשר להסתכל על התפוח אחרת? אולי כל מה שנאמר לנו עד היום הוא לא נכון? וממילא מוטלת עלי, היחיד, החובה למצוא דרכים חלופיות ופתרונות אחרים למה שנראה כנכון וצודק עד לרגע שבו שאלתי את השאלה.

אין זה מקרה שחווה וניוטון המציאו מחדש את התרבות האנושית באמצעות פרי העץ! המובן השני עמוק וחשוב הרבה יותר. המערב, אחרי שנים של דיכוי דתי וציד מכשפות פגאני, קיבל את המהפכה החשובה מכולן: שוויון זכויותיה, מעמדה ויכולתה של האשה. בבת אחת הכפיל המין האנושי את עצמו פי שניים, בלי שפיכות דמים. חברה של גברים ונשים, השואפים יחדיו אל השמיים האנושיים ואל תחתיות הארץ החברתיות, ביחד. לא כל המערב כזה. גברים עוד מכים נשים. הכנסיות ובתי הכנסת עדיין סובלים מאפליה מובנית של הנקבה לעומת הזכר. אבל החומה הובקעה. עוד כמה דורות והמבצר הזיכרי יפול בידי גייסות השוויון. עוד כמה מאות שנים ואיש במערב לא יזכור את הימים בהם הייתה האשה הנשאית הניצחית של ארס הנחש אל תוככי היקום הגברי. ועל יהדות ישראל לבחור האם היא חלק מהמהפכה הנפלאה הזו, אם לאו.