הסבא והסבתא של מסוממי הודו

"אנו נתקלים במקרים של אלימות קשה, צעירים שהולכים בכביש ועוצרים מכוניות כי הם מאמינים שאם יגעו ברכב הוא יעוף. יש להם עיניים מטורפות, הם מסתובבים חצי ערומים, חסרי שינה, מדברים ללא הרף, מפתחים מציאות דמיונית, לא יכולים לישון, הראש שלהם עובד כל הזמן. הם לא מצליחים לבצע פעולות בסיסיות כמו לאכול, להתלבש, להתקלח ולשמור על הציוד".

יוחאי עם-עד לא חוסך בתיאורים קשים כשהוא מדבר על הצעירים הישראלים שנפלו לסמים במהלך הטיול המסורתי להודו. הוא לא מנסה לייפות את המציאות או לצבוע אותה בוורוד. כמי שעוסק יחד עם אשתו, כוכי, בהצלת אותם צעירים מצלילה לתהומות שאין מהם חזרה, הוא יודע שרק הכרה מלאה בבעיה יכולה להביא לפתרון.

יוחאי וכוכי דואגים לישראלים הרבים שמטיילים בהודו כמו לילדים שלהם, ולא רק בגלל ששניהם כבר סבא וסבתא בשנות החמישים לחייהם. בשנה וחצי האחרונות הם משמשים כנציגי ישראל בארץ השאנטי, לאחר שהממשלה החליטה שראוי לסייע בדרך מעשית יותר למטיילים שעוברים חוויות סמים קיצוניות. משלחת מיוחדת מטעם משרד ראש הממשלה יצאה ככוח חלוץ להודו, החליטה שצריך להקים שם "בית חם" ומאז נכנסו בני הזוג עם-עד לתמונה.

יוחאי וכוכי עזבו את עיסוקיהם הרגילים, את המשפחה והנכדים, ולקחו על עצמם את התפקיד החשוב. לאחר תקופת הסתגלות החליטו להקים בלב ריכוזי התרמילאים הישראלים שני בתים - האחד במנאלי והשני בגואה. הם מדברים על סוג של שליחות, הורי הילדים בהם טיפלו יודעים שמשמעות השליחות הזו היא הצלת חיים לכל דבר.

"החלטנו להקים בית שיהיה נקי לחלוטין מסמים", מספרת כוכי. "היה חשוב לנו שיהיו בו את כל הסממנים הישראליים: ספרייה בעברית, סרטים, מוזיקה ישראלית ומשחקים אופייניים לתרבות שלנו. אין דבר כזה שהחבר'ה ייכנסו בלבוש לא הולם. הם משאירים תמיד את הנעליים בחוץ, לא צועקים. הסדר והגבולות חשובים להם מאד".

צעירה זרוקה בפתח הבית, בכי בלתי נשלט במשך 12 שעות

הבית החם, שמופעל בשיתוף האגודה למלחמה בסמים וכפר איזון (כפר בקיסריה לטיפול בנפגעי סמים - א.מ) החל לספק תוצאות זמן קצר אחרי שהחל לפעול. לקראת סוף עונת התיירות בגואה - אחרי שמונה חודשים בהודו - החלו מטיילים ישראלים להגיע בהמוניהם ולדברי הזוג עדי-עד "נרשמו אפילו שיאים של מאה אנשים ביום".

קודם לכן, בעונה הראשונה במנאלי, לפני הקמת בית הקבע, הסתובבו השניים במסעדות רבות בהן נוהגים לשבת ישראלים וחשו על בשרם את ההשפעה. "הפסיכיאטר של כפר איזון (אשר תחת הנחיותיו עובדים השניים) טען כי סביר להניח שאחרי הביקור במקומות האלה ניכשל בבדיקת סמים. היינו אפופי עשן כבד שעות רבות מדי יום ואף חווינו תופעות של עישון סמים, כמו מאנצ'יז (רצון עז לאכול)".

מבט מבפנים. "החלטנו להקים מקום נקי מסמים"

יוחאי וכוכי נכנסים לתמונה ומתחילים בתהליך הסיוע מיד כשהם מקבלים מהקונסוליה הישראלית או ממטיילים דיווח על מקרה קשה. "היה מקרה אחד שמצאנו בבוקר צעירה זרוקה בפתח הבית", מספר יוחאי. "החברים שלה הביאו אותה באמצע הלילה אחרי שהרגישה רע מאוד. הם פשוט הניחו אותה וברחו".

ההשפעות הקשות של הסמים, מספרים בני הזוג עם-עד, באות לידי ביטוי באופן שונה אצל בנים ובנות. "אצל הבנים זו בעיקר אלימות קשה, הבנות רוצות בעיקר לשכב עם כולם. הם מדווחים הרבה פעמים על חייזרים שמתקשרים איתם ואומרים להם מה לעשות. לעיתים הם פשוט לא יכולים להפסיק לבכות במשך 12 שעות, הבכי הופך לבלתי נשלט. הסמים הופכים אותם לחשופים, ללא מנגנוני הגנה, ממש כמו משב רוח על שן כואבת".

"מה, גואה זה אי?"

כדי להבין עד כמה משמעותית פעילותם של יוחאי וכוכי, חשוב לציין כי ישראל היא המדינה היחידה בעולם המטפלת בנפגעי סמים מחוץ לגבולותיה. מדוע? לכוכי יש הסבר פשוט: "כל ישראל ערבים זה לזה. אנו היחידים ששרדנו 2000 שנה ואני מניחה שבגלל זה אנחנו גם נמצאים פה".

70 אלף ישראלים הוציאו בשנה החולפת ויזה להודו - חלקם התנסו במהלך הטיול בסמים באופן אקראי אך רבים מהם מעשנים מדי יום. משתמשי הסמים מקוטלגים כמעט במקביל לסיווג הישראלים בהודו, בהתאם ל"שיטת הקאסטות" (מדרגים חברתיים על פיהם מתנהלת החברה ההודית). "יושבי הקבע", לדוגמה, הם ישראלים שקבעו את מושבם בהודו, בעלי ויזת עסקים אותה קיבלו בדרך זו או אחרת ועובדים במסעדות, מכירת בגדים ומכירת סמים באופן ישיר או עקיף. לחלק ניכר מהם עבר עשיר ועתיר ניסיון בשימוש בסמים מכל הסוגים.

בהמשך הדירוג ניתן למצוא את יושבי הקבע למחצה, המבקרים המזדמנים (המחולקים ביניהם לשלוש קבוצות) ובעלי העניין הנמוך בסובב אותם. הקבוצה האחרונה נחשבת כפגיעה ביותר כתוצאה משימוש בסמים. מדובר במטיילים הנוהגים לשבת זמן ממושך במקום אחד וכמעט אינם מתמצאים במרחב סביבם. יוחאי וכוכי מספרים כי נתקלו כבר במטיילת שהיתה כמעט עונה שלמה בגואה, הפגינה יחס מזלזל לאוכלוסיה המקומית ולשיא הגיעה כששאלה את הסובבים אותה בפליאה: "מה, גואה זה אי?".

"אצל מטיילים מסוג זה אנו נתקלים במצבים רבים של פראנויות, חלומות רעים, אובדן תיאבון ובעיות מיניות", מספרת כוכי. "לעתים מגיעים הדברים לאפיזודות פסיכוטיות הבאות לידי ביטוי באובדן קשר עם המציאות, אלימות קשה, או דיכאון עמוק עד אובדן הרצון לחיות. אלו המצבים שלשמם למעשה הגענו להודו ומיד אנו פועלים לפנות אותם לארץ לצורך טיפול אשפוזי".

יוחאי וכוכי אומרים שבניגוד למצבם של חולי נפש, הסיטואציה אליה נקלעים המטיילים היא חד פעמית וקשורה ישירות לשימוש בסמים. "במקרים כאלה אנו שומרים על הנפגע 24 שעות ביממה ומרגיעים אותו, במקביל יוצרים קשר עם ההורים, נותנים לו טיפול רפואי ראשוני ומארגנים את חזרתו ארצה. ברוב המקרים הטיפול הראשוני מנע מהנפגעים מלהידרדר למצבים נפשיים קשים יותר".

מעשנים 'הכי הרבה, הכי גבוה, הכי מהר'

בתשעת החודשים הראשונים שלהם בהודו טיפלו בני הזוג עם-עד ב-36 מקרים קשים של ישראלים ש"איבדו לחלוטין את הכיוון", כהגדרתם. אחת המטופלות, ס', בת 27, הגיעה לטיול ראשון בהודו. במהלך אחד ה'טראקים' בהרים היא נפלה וקיבלה מכה קשה בצלעות. "מישהו נתן לי אופיום, כשאני בכלל לא יודעת מה זה", סיפרה ס'. "התייחסתי לזה כאל משכך כאבים והתמכרתי. שכחתי לאכול, איבדתי תחושת זמן, יצאתי לגמרי מאיזון. כוכי ויוחאי היו שם למעני. הם מיד נכנסו לתמונה, יצרו קשר עם ההורים שלי ודאגו שאגיע לישראל. בזכותם הגעתי בריאה ושלמה לארץ. הם ההוכחה שאכפת למדינה. חבל רק שלא סיימתי את הטיול כפי שרציתי".

"משאירים תמיד את הנעליים בחוץ, לא צועקים"

יוחאי וכוכי מעידים כי אופי השימוש בסמים של הישראלים בהודו, תואם את ההתנהלות המזרח-תיכונית שאנו רגילים אליה במחוזותינו: "הישראלים צורכים סמים על פי המדיניות של 'הכי הרבה, הכי גבוה, הכי מהר'. ולכן הם מכונים 'חזירי סמים'. הם מותחים את הגבולות. בהודו מתקבלת תמונת ראי מועצמת של המצב בארץ, בתפאורה אקזוטית עם מגע רוחני. השימוש בסמים לסוגיהם נעשה על בסיס יומי כי זה זול, זמין, יש זמן פנוי, וקיים גם לחץ חברתי.

"גם יחס ההורים ותגובותיהם תורמים את חלקם לתופעה. רבים מהצעירים מספרים כי אין דיאלוג משמעותי בינם לבין הוריהם. ההורה הישראלי חושש לשים גבולות ולהתעמת ולמרות שהם מודעים לעובדה שילדיהם מעשנים סמים התגובות שלהם פושרות: 'זה לא אסון טבע' ,'זה חלק טבעי של מרד הנעורים', 'שרק יהיה לו טוב'".

ניתן היה לצפות כי ממשלת הודו לא תביע התלהבות נוכח פעילותה של מדינה זרה בתוך גבולותיה, אבל מתברר שהמקומיים דווקא מרוצים מהיוזמה הישראלית. "השגרירות ההודית בישראל והשלטונות בניו דלהי יודעים שאנחנו פה", מספר יוחאי. "הם הבינו את המטרות העיקריות שלנו: לטפל בנפגעי סמים וליצור הווייה יותר מתונה בהתנהגות הישראלים. ברחוב ההודי מאושרים ומברכים על כך שאנחנו פה. בידו – הנציג של אזור גואה בפרלמנט ההודי - אמר לנו שאם נצליח להביא לריסון הישראלים מגיע לנו פרס נובל. הוא נפעם בכל פעם מחדש ובפגישה האחרונה איתו הוא אמר ש-15 שנה לא היה לו שקט מהישראלים כמו בשנה האחרונה".

"40 משפחות חייבות את חיי ילדיהן לפרויקט"

הפרוייקט בניהולם של בני הזוג עם-עד הפך ל"בייבי" של מנכ"ל הרשות למלחמה בסמים, חיים מסינג. בשיחה עם ynet הוא מספר מדוע מדינת ישראל החליטה להפעיל שירות מסוג זה במדינה רחוקה כל כך: "לפני כשנתיים פנו אלי משגרירות ישראל בניו דלהי והציגו מצב שבו כמות האירועים בהם הם נדרשים להגיש סיוע ראשוני לנפגעי סמים, גדלה למימדים מפלצתיים.

"יצאנו לחו"ל ללמוד על התופעה מקרוב וגילינו שלוש בעיות עקריות: מרביתם של החבר'ה הישראלים שם - בערך 20 אלף - משתמשים בסמים מידי יום. התברר כי הצעירים שנפגעים מהשימוש לא מקבלים טיפול ראשוני נכון ומשמעותי על ידי השלטונות ההודים. חששנו גם שצעירים, שזה מכבר השתחררו מצה"ל, יכולים בעקבות הפגיעה מהסמים לנדליף החוצה מידע ביטחוני רגיש ובעל משמעות. לבסוף, שמנו לב כי הצעירים פשוט מתנתקים מהארץ ולמעשה מאבדים את הזהות שלהם".

השנתיים הראשונות להפעלתו של "בית חם" בהודו, לדברי מסינג, הוכיחו כי הקמת הפרוייקט הייתה יותר מהכרחית. "מהמשובים שאנו מקבלים עולה כי מדובר בהצלחה בלתי רגילה", הוא אומר בסיפוק. "אני יכול לומר שכארבעים משפחות בשנה האחרונה חייבות את חיי ילדיהן לפרויקט הזה".