עשור, ונמאס. נמאס מפסטיבל רבין, ממחול העיוועים של ההנצחה הסיטונית, מריבויין הלא טבעי של עצרות הזיכרון הפסבדו-ממלכתיות, מעיסוק אובססיבי בביוגרפיה של האיש בניסיון להעלותו בכוח למעמד של קדושה.
עשור, ולא למדנו כלום. רק שכפ"צים ועדת מאבטחים סביב ראש הממשלה. מי שפעם כונו בטעות "עשבים שוטים" הוכיחו כי הם גדלים לעצי רעל חסונים מכל חוק. מה שפעם כונה "הסכנה לקרע בעם" הפך מזמן לתהום פעורה ורוחשת רע. כל-כך רע, שאנו לא מעזים להתבונן פנימה. שיעורם של התומכים בחנינה לעמיר מבהיל. האם לא ברור כי ביניהם נמצא הרוצח הבא? האם יכה שוב בשפרעם או שיחזור על תרגיל מערת המכפלה? האם יעז ויוכל להתקרב למי שמכהן במשרה הממלכתית הרמה ביותר בישראל, או שיסתפק בח"כ לא משוכפץ שאינו מסכים לדעותיו?
לא למדנו כלום, כי רצח רבין גילה במלוא עוצמתו את הכשל החמור ביותר בתרבות הישראלית לדורותיה: למן היום הראשון, לא השכלנו להפריד בין דמותו וסיפור חייו של הנרצח לבין מהותו הפוליטית והתרבותית של הרצח.
| שיחה דמיונית |
|
| מה רבין היה אומר? / יאיר גרבוז |
|
כשכמה מהמסיתים בכיכר כבר הולכים בנתיב הפשרה, הוא היה מסביר לנו איך למרות הכל, הכחול האנליטי שלו ניצח את הכתום. מצד שני, כדי להבין שאנחנו נעשים רעים משעה לשעה, אין צורך להעיר שוכני עפר |
| לטור המלא |
|
|
|
אולי זה קרה בבוקר למחרת, שבו נאספו נערים ונערות עם נרות בכיכר כי פשוט לא היה להם לאן ללכת, ובכו. על מה בכו? לא על האיש רבין, שמעולם לא היה גיבור תרבות של צעירים. הוא היה זקן מדי וממלכתי מדי ומרוחק מדי, עוד דמות משמימה משיעורי האזרחות המעייפים. הייתי שם כל השבוע שבו בכו ושרו ועשו נהר של נרות, ואני חושבת שזו הייתה התגובה האותנטית היחידה של ציבור, שאיכשהו הבין כי קרה כאן שבר ענק בדימוי וגם במהות של מדינת ישראל הדמוקרטית שניסינו אנחנו המבוגרים למכור לו באותם שעורי אזרחות: בכו לא בגלל שאהבו את רבין, אלא בגלל שהבינו כי אין להם פתרון, כי לבדם לא יוכלו לאחות את המדינה שנפרמה כך.
ומה עשו המבוגרים? באיוולתם, עשו את מה שקל לעשות. "אחרי מות, קדושים אמור". רבין לא היה קדוש בחייו. הוא היה דמות מעניינת, חזקה ושנויה במחלוקת בפוליטיקה הישראלית לכל אורך כהונתו השנייה כראש ממשלה וגם לפני כן. כל הניסיונות להופכו לקדוש אחרי מותו מגמדים את הזוועה שבעצם הרצח. הלכו המבוגרים והקימו אנדרטאות ענק, הגדילו פוסטרים לממדים שכוכבי רוק רק חולמים עליהם, הסתופפו בצילם כאילו כל התקרבות לצלמו של הנרצח מרחיקה אותם ממחנה הרוצח והלכו והפכו את הזוועה לסיפור פרטי של מנוול שרצח קדוש.
עמיר הוא אכן מנוול - אבל לא יותר מכל רוצח אחר. ורבין היה בשר ודם, כמו כל קורבן רצח אחר. ככל שהזמן עובר ותרועת הפסטיבל גוברת, אנחנו מתקשים, כקולקטיב וכחברה, להיזכר בדברים הפשוטים והברורים הללו ולהידרש לתיקון הכשל בהבנה ובהפנמה של מעשה הרצח ומשמעותו; כי אין ולא צריך להיות כל קשר בין יחסנו לרבין האיש ולדעותיו לבין יחסנו לרצח של ראש ממשלה באשר הוא ראש ממשלה. הסכנה לעצם קיומה של הדמוקרטיה בישראל לא נובעת מכך שנרצח איש ממחנה השלום ובכיסו טקסט מגואל בדם של "שיר לשלום". היא נובעת מכך שנרצח ראש ממשלה נבחר ומכהן, יהיו דעותיו אשר יהיו, בשמה של איזו זכות-על אורתודוקסית ואנטי-דמוקרטית בעליל.
תאוקרטיה גזענית חשוכה
והנה מה שהיינו צריכים ללמוד, אילו היינו מפנימים את ההבדל בין מעשה הרצח לבין משמעויותיו: שהסיכון הגדול ביותר לקיומה של דמוקרטיה במרחב השברירי בו אנו חיים, הוא קיומן של קבוצות שמאמינות כי הדמוקרטיה היא עניין טכני בלבד, שאפשר להשתמש בו כשנוח להשתמש בו (למשל, כדי להשיג עוד ועוד תמיכה ותקציבים להתנחלויות) ואפשר לחבל בו בכל דרך אפשרית - כולל רצח - כשכבר לא נוח. במלים אחרות, ברורות ובוטות יותר: בתוכנו ובקרבנו חיים המוני אנשים שאינם מאמינים בהיותה של הדמוקרטיה הישראלית דבק מלכד של החברה הישראלית. והתפוררות הדבק הזה היא סימן לקיצה הקרב של מדינה ריבונית, ולתחילתה של אנרכיה שסופה בתאוקרטיה חשוכה, גזענית וכוחנית אותה ינהיגו נערי גבעות חמושים.
ביום שאחרי רצח רבין צריך היה מי שממונה על כך לבדוק את ספרי האזרחות הנהוגים בבתי-הספר התיכוניים ולעשות בהם רביזיה מהפכנית של ממש: שני דורות ויותר גדלו כאן על תרשימי זרימה של ועדות כנסת ומערכות בתי-משפט ומכניקה מדינתית משעממת, מבלי להבין דבר וחצי דבר על מהותה של דמוקרטיה ערכית. עשר שנים אחרי, עדיין נהוגים אותם ספרים, ואיפשהו לקראת נובמבר מתחיל פסטיבל רבין גם בשיעורי האזרחות. אם תלמידים מתקשים לקשר בין הפסטיבל לבין המשמעות, מה לנו כי נלין עליהם? לא השכלנו להבהיר להם, ללמד אותם, להנחיל בכל דרך פדגוגית אפשרית דימוי של מדינה דמוקרטית שבה לרצח הזה יש משמעות מעבר לדמויות הרוצח, הנרצח והשיר לשלום.
וכן, ביום שאחרי רצח רבין צריך היה להעשות חריש עמוק בקרב העשבים השוטים ובמורים של העשבים הללו, מבלי לחשוש כלל מ"מלחמת אחים". מי שאינו שותף לתפישה, שדמוקרטיה היא התקווה היחידה להישרדותנו במקום הזה, איננו "אח"; הוא גורם עוין, ויש לדמוקרטיה זכות להתגונן מפניו אם הוא חותר תחת עצם קיומה. והנה, לא רק שהחריש הזה לא נעשה: אותו מחנה שמינה עצמו ליורשה החוקי של מורשת רבין, שאף לחבק כמה שיותר עשבים שוטים רק כדי להכחיש את הסכנה שבעצם קיומם. התוצאה היא קיומם של עשרות אלפי עשבים כאלה, שמשגשגים ופורחים בכל מקום בו מצוי רב שנושא את קולו ברמה - בחסות חופש ביטוי דמוקרטי לעילא - ומלמד כי יש ערכים עליונים אשר בשמם מותר להחריב את הדמוקרטיה.
אבל את זה לא רצינו להבין אחרי הרצח, כי מי שכבר היה מוכן להתבונן בעיניים פקוחות בתהום ובמה שרוחש מתוכה, רק רצה לגשר עליה איכשהו במלים, בתקווה שאיכשהו יהיה טוב יותר. זה לא קרה: התהום התרחבה, תפישת הדמוקרטיה של ציבורים גדולים הלכה והתערערה, בציבורים אחרים היא כבר לא קיימת כלל, ועשרים אחוזים מן הנשאלים בסקר "ידיעות אחרונות" בטוחים שיגאל עמיר צריך לצאת לחופשי מיד.
הימור: בעוד חמש שנים הוא יהיה אדם חופשי. איפה ומתי טעינו, ישאלו אז מכי-על-חטא בפאנלים מלומדים. טעינו בכך שיצרנו בקלות קדוש בעייתי ולא אמין, טעינו בכך שלא רצינו ללמוד וללמד מה באמת קרה לכולנו בלילה ההוא. ועוד הימור: כולנו עתידים לשלם את מחירה של הטעות, שכנהיה עדים לרצח הבא. מה נלמד אחריו?
