תוואי המכשול ההולך ונשלם בימים אלה סביב ירושלים מבטא יותר מכל את מדיניותו של שרון: ניסיון לקבוע גבולות קבע למדינת ישראל בעזרת מהלך התיישבותי בכסות ביטחונית, באמתלה של היעדר פרטנר פלסטיני לתהליך מדיני מהותי. התוצאה של מדיניות זו עלולה להיות טראגית: בהיעדר היכולת להבטיח את הקמתה של בירה למדינה הפלסטינית בירושלים המזרחית - תנאי בל יעבור לסיום הסכסוך ולקץ התביעות - מוֹנעת מדיניות זו כל אפשרות להגעה להסדר עתידי, ומנציחה את העימות והאלימות.
מרחב ה"תפר", שאושר בממשלה ב-1 באוקטובר 2003, שירטט למעשה את גבולותיו של "פרוזדור" ירושלים שהממשלה ייחלה לו. בצפון ביקשה הממשלה את הכלת התוואי העתידי של כביש מספר 45, האמור לקשר את מרכז הארץ עם צפון ירושלים. לצורך כך הוצעה הקמתה של גדר "עומק", שנקבעה במרחק של 3-4 ק"מ צפונית לכביש 443 (כאשר נשאלה למטרת הגדר, טענה הממשלה כי היא נועדה להגן על הכביש מירי מנשק קל). הערכת הממשלה הייתה כי חלק מ-90 אלף הפלסטינים, שנכלאו על 14 כפריהם בין המכשול המרכזי לגדר העומק והופרדו מרבות מאדמותיהם, יבקשו את עתידם במרחב אחר, בדומה למה שעשו אלפים מתושבי קלקיליה הכלואה - ואילו הפלסטינים הנותרים יסופחו לישראל. בדרום נמתח תוואי המכשול מדרום לגוש עציון וממזרח לכביש 60 ואפרתה, שעה שהוא "מציע" ל-17 אלף הפלסטינים על חמשת כפריהם הכלואים בו עתיד דומה.
פסיקת בג"ץ מיוני 2004 ומעורבות בינלאומית הביאו לשינויים משמעותיים בתוכנית זו, אך עם שינוי התוכנית בפברואר 2005 אישרה הממשלה גם תוואי חדש המכיל 67 קמ"ר בין ירושלים למעלה אדומים וממזרח למעלה אדומים. מרחב זה (הגדול פי 10 מהשטח הבנוי של מעלה אדומים) משלים את מה שמכונה "עוטף ירושלים" ונועד להבטיח כי ירושלים לא תהיה עוד "עיר קצה". תוכנית זו, לה שותפה עיריית ירושלים, המבקשת להצדיק תביעה ישראלית לסיפוח המרחב בהסדר קבע, מתממשת בשני דפוסים: דפוס גיאוגרפי - על-ידי הקמת המכשול המנתק את מזרח ירושלים הפלסטינית מהגדה המערבית, לה היא משמשת כבירה לא רשמית, ודפוס דמוגראפי - בניית "חגורה אורבאנית יהודית" מסביב למזרח ירושלים הפלסטינית (על-ידי בניית 1,200 יחידות דיור בגבע בנימין בצפון, 3,500 מתוכננות ב-E1 במרכז, 200 ב"קדמת ציון" באבו דיס, 350 בנוף ציון בג'בל מוכאבר, הר חומה ב' ו-13,600 ב"נוף יעל", ליד וולג'ה). הפתרונות התחבורתיים שישראל מציעה - כביש 80, "טבעת מזרחית" ומנהרה - יכולים אמנם להבטיח תוך עשור את התנועה הפלסטינית בין בית-לחם ורמאללה, אך לא ישַמרו את מזרח ירושלים כמרכז מדיני, כלכלי, חברתי ודתי לפלסטינים בגדה המערבית.
מדיניות זו מביאה כיום לתוצאות הפוכות מהמצופה, משום שאלפי פלסטינים בעלי תעודת זהות כחולה, מהשכונות שהוצאו אל מחוץ למכשול, עושים את דרכם חזרה לתוככי העיר ומצטרפים ל-200 אלף התושבים הפלסטינים שנותרו בה. תופעה זו מחזקת את המגמה הדמוגרפית של גידול משמעותי בשיעור הפלסטינים בבירה, מ-22% ב-1967 ללמעלה משליש מהאוכלוסייה כיום. מגמה זו גם מערערת את כושר תפקודה של ירושלים, משום שהתושבים הפלסטינים מחרימים את הבחירות בה ומקיימים מערכת חיים חינוכית, בריאותית, תחבורתית, עסקית ותרבותית נפרדת כמעט לגמרי מזו של האוכלוסייה היהודית שבעיר.
למול תוכנית הממשלה מציעה "המועצה לשלום ובביטחון" פתרון ביטחוני בעזרת תוואי מכשול המבוסס על הפרדה דמוגרפית (בין שכונות יהודיות ופלסטיניות בעיר) ללא צירופם של שטחים נוספים מהגדה המערבית. התוכנית החלופית מדגישה את ההפרדה על בסיס דמוגראפי, המקיימת את ביטחונם של הישראלים בשכונות במערב ובמזרח העיר. בכך, שומרת תוכנית זו עבור הצדדים את האפשרות לחזור לשולחן המו"מ ולהשלימו על בסיס הצעת הנשיא קלינטון מדצמבר 2000. בעקבות הנשיא בוש והממשל האמריקני, המתנגד להקמת המכשול המזרחי בירושלים ולהרחבת הבנייה היהודית במזרח העיר, ראוי כי גם שרי ממשלת ישראל ישלימו עם הגדרתם מחדש של גבולות ירושלים העברית, שכן הניסיון להכיל גם את אל-קודס הפלסטינית בתוכם כולא לא רק את רבע מיליון הפלסטינים הגרים בעיר, אלא בעיקר את הסיכוי להגיע אי-פעם להסדר קבע וליציבות אזורית.
שאול אריאלי, אלוף-משנה (במיל'), חבר המועצה לשלום ולביטחון ומיוזמי הבנות ז'נבה
