רק לפני כמה שנים הטרנד האירי איים להשתלט על חלקים נרחבים מארצנו הקטנטונת, אבל מאז הוא כבר הספיק להתחלף בצועני, שהתחלף מצדו בערבי. בתום הגל הגדול נשארנו עם כמה פאבים ממוסחרים, מופעים קלוקלים שמיובאים מדי פעם, פסטיבל שנתי חביב - וגם כמה להקות מקומיות ששומרות על הגחלת.
אחת הבולטות שבהן היא "ירוק עד", שהוציאה לא מזמן אלבום שני בשם "הריקוד הבלתי נראה", שמוכיח שוב שכאשר היא מבוצעת היטב, למוזיקה האירית השורשית אין גבולות. את ההשפעות של המוזיקה האירית העתיקה אפשר לשמוע במגוון של ז'אנרים עכשוויים מהפולק הבריטי ועד הקאנטרי האמריקני. השילוב בין הקצב הסוחף למלנכוליה העמוקה שמאפיין אותה, כמו גם את העם האירי כולו, הופך אותה לסגנון ייחודי וקסום.
כמו בכל סגנון, כדי להגיע לקהל רחב יש צורך לשטח את המוזיקה ולהפוך אותה לפשוטה יותר - וכך מרבית ההרכבים שזכו להצלחה מסתמכים בעיקר על העתק קלישאתי של הזרמים המרכיבים את המוזיקה האירית. למרבה השמחה, דווקא ההרכבים המקומיים, אולי משום שהם אינם כפופים כמעט לשיקולים מסחריים, מרשים לעצמם להעמיק.
"ירוק עד" מציגה באלבום תמונה מלאת גוונים. חברי ההרכב - מיכל שחר, גל שחר, אייב דורון, משה אביגדור ואיתן הופר - מוכיחים שליטה של ממש בתתי
הז'אנרים של המוזיקה האירית כשהם מבצעים גרסאות משובחות לקטעים עממים, ומצרפים גם קטעים מקוריים משלהם. כמו רבים מההרכבים האירים האחרים, ניכר בהרכב חסרונם של זמר או זמרת בעל עוצמה קולית של ממש, וקטעי השירה לא מצליחים להמריא, למרות הלחנים המוצלחים. טוב היתה עושה הלהקה אם לפחות להקלטות האולפן היתה מזמינה זמרים אורחים, שהיו עוזרים לה להפוך את המוזיקה שלה גם לשירים שאפשר להשמיע ברדיו כסינגלים.
אבל גם כך - לחובבי הז'אנר, מדובר באלבום שבהחלט שווה לשים עליו אוזן, ולהרכב ששווה להתוודע אליו.
"ירוק עד" תופיע במרכז עינב בת"א ב-10 בנובמבר ובבית שמואל בירושלים ב-17 בנובמבר.
להאזנה:
אוהבים מוזיקה אירית? יש לנו פורום בשבילכם.
