יאללה מג"ב כנסו בהם

ככה זה כשלהרוג קוראים סמיר ריבחי דארי, ולא, נאמר, חיים כהן. היות ומדובר בפלסטיני, עצם הריגתו אינה זוכה לתגובה, שהרי מדובר באירוע הנתפש כנורמלי. דווקא ההפגנה הספונטנית של חבריו ושכניו תפסה את תשומת לב המגיבים. ערבים זועמים ברחוב? צריך להגיב בדחיפות ובכוח, ו"להוריד עליהם כמה טילים". הן הריגתו של סמיר והן התגובות ב-ynet משקפות כמה מהרעות החולות ביותר של התרבות הישראלית. מדובר בראש ובראשונה בגזענות עמוקה, המעודדת התנהגות אלימה.

גזענות זו קשורה בטבורה לדפוס ההרסני של הפיכת היוצרות בין קורבן לתוקפן. מדובר בתרבות של שקרים אוטומטיים ואינסטינקטיביים: הורגים פלסטיני - ומיד אומרים שהיה אלים (ראו מקרה 13 האזרחים הערבים שנורו למוות באוקטובר 2000, או הנער מוחמד א-סעדי שנורה במכוניתו בלוד); מרביצים לפלסטיני - וטוענים שהכה שוטר (כמו באין-ספור הפגנות בבילעין); כובשים ומדכאים אותו - וטוענים שהוא אשם. כך ירה שוטר מג"ב בגבו של סמיר דארי, מטווח מטרים ספורים - ומיד נטען שנורה כשהוא מנסה לדרוס שוטר. רפלקס מותנה.

אבל בשביל שתרבות השקר תפעל באפקטיביות, היא זקוקה לתמיכתה של אחותה - תרבות החיפוי והטיוח. אם לסמוך על ניסיון העבר, השוטר שירה בסמיר יכול להיות רגוע. אחרי הכל, המחלקה לחקירת שוטרים מטפלת בעניין - אותה מחלקה שהחליטה שלא להגיש אפילו כתב אישום אחד נגד מי מהיורים מאוקטובר 2000, כמו שהיא לא הגישה כתב אישום נגד השוטר שירה למוות בנער מלוד, או נגד השוטרים מפברקי העדויות הסדרתיים מבילעין. בשביל זה יש מח"ש.

תרבות השקר והחיפוי מזינה את אש האלימות. הלקח הנלמד - היהודי הוא הקורבן הנצחי, לא משנה באיזו אלימות יפעל, ולכן חסין מחקירה ועונש - הופך את היד על ההדק לקלה ואת חיי הפלסטינים - למצרך זול. כך שהגענו למצב בו ניתן לצפות מראש את מותם של אזרחים פלסטינים מידי כוחות הביטחון הישראליים. הנעלם היחיד הוא מי יהיה הקורבן הבא. לא יכולנו לדעת, למשל, ששוטר מג"ב יירה דווקא בחברנו סמיר.

סמיר היה איש של לילה. יומו היה מתחיל אחר הצהריים, ועם ערב היה מתיישב מאחורי ההגה ומנהל בטלפון את חברת ההסעות שלו בסבלנות ואורך רוח אין קץ. בארבע שנים של עבודה משותפת, לעיתים תחת לחץ, הכרנו אדם עדין, בישן, בעל תושיה, שתמיד הושיט יד לזולת בעת צרה. 

סמיר איננו. היינו רוצים לקוות שמישהו יהיה אמיץ דיו למצות את הדין עם מי שירה בגבו. היינו רוצים להאמין שהמקרה הזה יסדוק במשהו את דפוסי השקר, החיפוי והגזענות, המלבים את מעגל האלימות. היינו רוצים לדעת שילדיו של סמיר יהיו היתומים האחרונים של אלימות השב"כ, המשטרה והצבא. אבל לא. אנחנו לא משלים את עצמנו.

ד"ר ניב גורדון, מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון

ד"ר יגאל ברונר, מרצה השנה במחלקה לדרום אסיה באוניברסיטת שיקאגו