הצצה נדירה

בלב המסע של אחד מגדולי במאיה של אמריקה, שעוקב בכמעט ארבע שעות אחרי ילדותו ושנות הקריירה הראשונות של גדול כותבי השירים שלה, בגרעין הפרויקט התיעודי ששודר לפני כחודש בבי.בי.סי הבריטי ובפי.בי.אס האמריקאית, נמצא ראיון טרי עם בוב דילן.

זו ההצצה המצולמת הכי נדירה ויקרה מזה שנים לשיחה עם האיש הצנוע והבלתי מפוענח הזה, שאומר למשל על "בלואינג אין דה ווינד" ש"השיר הרגיש לי נכון, אבל לא ידעתי שיתפוס עם הזמן כזה נפח". רק העיניים של דילן שוות 40 שעות של מבט, ויש כאן, כמתבקש, המון חומר היסטורי על מינסוטה, הגריניץ' וילג' וסצינת הפולק, ותנועות המחאה ושוויון זכויות האזרח באמריקה של ראשית ואמצע שנות ה-60. בין המרואיינים המרכזיים נמצאים ג'ון באאז, אל קופר, דייב ואן רונק ואלן גינזברג המנוח, שמספר איך בכה כששמע לראשונה את "גשם כבד". הבכי שלו מאייר יפה את כל מה שקל להרגיש, אבל שעדיין נותר בלתי נגיש להסבר, לגבי העוצמות וגבהי הנביעה היצירתית שאין כדוגמתה של דילן בשנים 62'-66'.

לכאורה, השנה החולפת באה לחקור ולבאר את הפוריות החד פעמית ההיא עם החלק הראשון באוטוביוגרפיה "כרוניקלס" והדי.וידי הזה והדיסק הכפול האדיר שנלווה אליו. אלא שפרטים ועובדות היסטוריות אינם מצטברים לכלל פסיקות מדעיות מוצקות אודות אמנות, ולכן דמעות ההשתאות, ההתפעמות וההוקרה של גינזברג הן העדות וההוכחה הכי מוצקות, מוחשיות ומדויקות לתרומתו של דילן לאנושות: הוא הרי העפיל לגדולה רוחנית של אמת, שנבראה ושורדת בלב התרבות האינסופית של הבל וזבל, ושאנשים יצמאו לה גם בעוד עשרות דורות.

הסרט של סקורסזה, על כל העושר, החום, הצניעות והיסודיות שלו, עדיין מותיר מקום לפרויקט עתידי נוסח ה"אנתולוגיה" של הביטלס, שיבדוק את האמנות של דילן גם מזוויות נרחבות בהרבה. והוא גם פחות פואטי מ"כרוניקלס", שבו דילן מתאר את לידתו כיוצר בספר הכי טוב שנכתב על אמנות המוזיקה הפופולרית. אבל גם אם התעודה של סקורסזה, כעשייה בפני עצמה, לא עד כדי כך מרגשת כמו המפגשים עם המוזיקה והצמתים האישיים וההיסטוריים שכלולים בה, הרי בכל זאת אי אפשר לוותר על הצפייה באודיסיאה של דילן הצעיר, שבנדודיו הפך את שיריו לבית.