קומוניקאק-ציה: שיחות הנפש שלי עם נועה'לה
"להזנת עבותות האהבה עם יקירינו הצעירים אנו עושות שימוש בכל החושים. ולכן, אם לא מחבקים את הקטנים פיזית ממש, הרי שמוכרחים לשוחח איתם לפחות מדי יום בטלפון". ואיך מתנהלות השיחות? ברכה בריל חושפת שיטות וסגנונות
כידוע, ככל שחוגגים יותר ימי הולדת, חל פיחות ביכולת השמיעה. אבל עובדה מצערת זו לא מונעת מאיתנו לתקשר עם הקטנטנים בכל אמצעי הקומוניקציה העומדים לרשותנו. ולא, הסיבה שהשיחות הטלפוניות נשמעות כמו המיה רכה מצד הנכדים וכמו שאגות קרב מצד הסבתות, אין לה ולא כלום עם חוש השמיעה.
מדובר בצורך בסיסי בשיחות נפש, גם בטלפון, פעולה שבנות המין המשוחח כל כך מיומנות ומשוכללות בה, עד שאין לנו כמעט צורך בפרטנר פעיל מעברו השני של הקשר. נכון, תמיד עדיף המגע הישיר, אולם באין חיבוק גם כמעט-שיחה תדובב נפש.
התמזל מזלי ושני נכדיי המתוקים נועה'לה ואורצ'יק מתגוררים באותה מדינה וגם באותה העיר שבה אני גרה, בניגוד למרבית חברותיי למועדון "הסבתות המסרבות להתבגר", שלהן נכדים הפזורים על פני הגלובוס. לאחת, נכד בעיר אחרת, וזה עדיין לא נורא כי ניתן לראות את העולל בטווח נסיעת רכבת. אולם החברים הקטנטנים שעמם יותר מסובך לתקשר באופן יומיומי הם אלו המתגוררים בארצות מעבר לים - מי במדינות השוק המשותף ומי בארצו של הדוד סם.
ובכל זאת, למרות שאני יכולה להסניף את הקטנטנים רק בהשקעה של הדלקת מנוע ונסיעה לא ארוכה, עדיין, כמו כל חברותיי, אני נמצאת עמם גם בקשרי טלקומוניקציה ענפים ומגוונים. הלא להזנת עבותות האהבה עם יקירינו הצעירים, כמו גם עם הבוגרים, אנו עושות שימוש במספר חושים: הריח, הטעם וגם השמיעה, ולכן אם לא מחבקים את הקטנים פיזית ממש, הרי שמוכרחים לשוחח איתם לפחות מדי יום בטלפון.
הבעיה היא שלרוב מדובר בשיחה חד-כיוונית. הצד של הסבתא משמיע שלל צלילים וקולות, ברוב המקרים בדציבלים כאלה שמסוגלים להוביל את גלי הקול גם ללא קו הטלפון, בעוד שבצד השני של השיחה משתתפים יצורים קטנטנים, שבחלק מהמקרים, על לא עוול בכפם, טרם למדו להוציא הגה ברור מפיהם.
הרומנים הטלפוניים הללו מתחילים לעיתים כשהעוללים הם בני שבועיים עד חודש. קחו למשל את חנה חברתי, בחורה רציונאלית שעיסוקה בתחומי המדע המדויק והיא אף מרצה בנושאים אלה באחד המוסדות האקדמיים המכובדים. חנה, למרות התעמקותה בחוקי הפיזיקה, בטוחה כי נכדתה בניו-יורק, לה היא שרה בקולי קולות בטלפון מדי ערב, מחייכת חיוך רחב, צוהלת ורוקעת ברגליה הקטנות רק למשמע הקול המוכר מישראל.
"תביאי את קורל לטלפון", היא מצווה מדי ערב על בתה, ואז מתחילה הסצינה הקבועה. הפרופ' מישראל בקולי קולות: "מי חמודה של סבתא", "את מי סבתא הכי אוהבת", "מתוקה שלי מה עשית היום"? מהצד השני של קו הטלפון, בעיר הגדולה ניו-יורק, שוכבת לה בלול או במיטה תינוקת בת חודשיים, שטרם למדה להתהפך, ויומה מורכב מיניקת בקבוקים ופליטתם אחר עיכול לחיתול. והנה היא נדרשת לשיחה טרנס-אטלנטית יומיומית, כולל מתן דיווחים מדויקים על סדר יומה העמוס.
לחברתי עדנה, לעומת זאת, יש נכד חדש בעיר אטלנטה. האמריקאי הצעיר מתפעל בעצמו כבר מגיל שבועיים את תוכנת הסקייפ במחשב, דרכה הוא משוחח עם סבתא, ובימים טובים הוא גם פותח את המסנג'ר על מנת לראות את סבתא עדנה דרך מצלמת האינטרנט. עכשיו, כשהנכד כבר בן שלושה חודשים, הוא מנהל שיחות ארוכות על החיים ובשבוע הבא, השניים יתחילו כנראה להתכתב במייל.
רועי הקטן של אורה "רק" גר בעיר אחרת, לכן איתו הקשר הרבה יותר פשוט, סתם קו של בזק או של אחת החברות הסלולריות, דרכם הוא מחויב לתקשר מדי יום: " רועיצ'וק תגיד שלום לסבתא", "תגיד ביי", "תעשה סוס", "איך עושה פרה?"
גם אני דואגת לשוחח עם נועה'לה בטלפון. אני מוודאת אצל האמא של הקטנים שהכל בסדר וכולם בריאים ושלמים, ומייד מבקשת את הנסיכה לקו. אחרי הפתיחה המרשימה מצידה, הכוללת קריאות סדרתיות: "באכה באכה באכה", אני נשארת לבד על הקו על מנת להשמיע לאוויר העולם את הגיגיי ולהדגים את יכולתי המוזיקלית אל תוך האפרכסת, בעוד שהקטנה, כך נראה, כבר מזמן איבדה עניין בשיחה והיא נמצאת במקום אחר.
אני ממשיכה להנאתי את השיחה הטלפונית, בטוחה שזה קורה רק לי, שרק אני נשארת לבד על הקו בעוד שכל חבריי זוכים לשיתוף פעולה תקשורתי מלא. ממש קומוניקאק-ציה.
