שתף קטע נבחר

העוקץ השומרוני

גבעת האוג הקוצני על גבול השומרון והשרון אמורה להפוך לשמורת טבע. יער חורשים אמור להתמלא המון רקפות. אחד משניהם ייאלץ לוותר על התוכניות לטובת כביש חדש שייסלל שם בגלל אילוצים בטחוניים, או אולי בגלל שיקולים נדל"ניים. בינתיים, לפני שגם להם לא יתנו להתממש, הנרקיסים כבר שם

"אני בדילמה", אומר צחי פרימק, יושב ראש הוועד של מתן. "מצד אחד יש לנו כאן יותר רקפות מאשר בגבעת הרקפות", הוא מתאר, "מצד שני זה הרבה יותר קרוב לתל אביב, ואני לא בטוח שאני רוצה שיגיעו לכאן המונים". כל פעם אותה הדילמה. בסופו של דבר, הבולדוזרים המתקרבים מכריעים את הכף - הבחירה בינם לבין המוני מטיילים לא מסובכת במיוחד. חשוב להדגיש: המוני הרקפות עוד לא פורחות, ייקח להן עוד כמה וכמה שבועות. בינתיים הכל נובט.

 

הוא לא יודע, פרימק, מה פחות רע מבחינתו, שיסללו כביש חדש לאלפי מנשה בוואדי בין מתן לבין נירית, עוד אוטוסטראדה ליד הבית בנוסף לכביש 6, או שהנתיב יעבור דרומה יותר - "ויהרסו לי את היער". כמה מחובבי הטבע מוטרדים מן האפשרות הראשונה לא רק בגלל שווי הנכסים או איכות החיים במתן, אלא בגלל שמורת הטבע 'אוג קוצני' שנמצאת בתהליכי אישור.

 

יום טוב, יום לא טוב

 

אני מתחיל מהיער, ליתר דיוק מהחלק הלא מיוער של היער: 'מצפה חורשים', הר טרשים קירח שנחשב ל"יער" מכיוון שזו טריטוריית קק"ל. פונה ימינה, חולף על פני גבעת אוג קוצני משמאל וממשיך לעבר הכפר הקהילתי השיתופי נירית. מטרים ספורים לפני שער הכניסה ליישוב עולה דרך עפר עלייה תלולה למדי אל ראש הגבעה שמימין לכביש, עליו ניצב המצפה.

 

להוציא את הנוף, קשה לומר שמקסים פה. למרות הנביטה וסתוונית פה ושם, קצת יותר מדי יבש ומלוכלך, צמיגים ושיירי מדורות. יש פה קצת עקבות של סוסים וצמיגי אופניים, להזכיר כי יש פה הרבה מטיילים בסופשבוע. מגדל תצפית נעול מגודר בתיל, זיתים, צבר, וגל אבנים שגפן מטפסת עליו. בטח שאריות מ-48'. הנוף דווקא מקסים. במפת היער של קק"ל נקרא המקום 'חרבת זכור מערב' וחניון חזי, עליו כתב פה יגאל צור לא מזמן, נקרא 'חרבת זכור מזרח'. ביום טוב, כתב צור, רואים מכאן את מגדלי תל אביב ורמת גן. נכון, אבל לא מדוייק. ביום טוב רואים מכאן את הארובות של חדרה. את המגדלים של גוש דן, רואים גם כשהראות מחורבנת. למרגלות המצפה הבתים של נירית, וקרוב למדי מצפון-מערב, מתן. בתווך - נ"ג 86, גוש הסלע שרוצה להיות שמורת טבע אוג קוצני.

 

ייצוג נאמן

 

אני פונה מערבה בדרך בה באתי, ונצמד לסימון השבילים הכחול. הדרך מובילה לתוך החורש. אמנם רובו ברושים ואורנים (ואכן היער ידוע כאתר לחובבי אורניות) אך ופה ושם מבצבצים צבעי שלכת מרהיבים, שמזכירים שלמרות שכבר חורף, עדיין סתיו. השביל מתפתל ויורד עד לערוץ היפה של נחל קנה. אם במורד משמש הנחל כתעלת ביוב, כאן למרבה השמחה, זה נחל אכזב שיש בו

חלוקי נחל גדולים, צמחיית גדות, וחוות סוסים - חוות איצטרובל המציעה בין היתר טיולי רכיבה ביער. החלופה לסלילת הכביש עליה אמר פרימק 'יהרסו לי את היער' עוברת ממש פה, לאורך האפיק.

 

יש כאן איקליפטוסים שמטילים צל על שולחנות קק"ל, רמפה לחובבי רכיבת אופנים אתגרית במיוחד, ובהמשך השביל "ארץ אחרת", שהייתה פעם עיר סרטים. אם מישהו יודע לספר מה

קורה שם היום, נשמח לשמוע. סימון השבילים עובר לגדה הדרומית, ופונה חזרה לכיוון הכניסה ליער. אני מחליט לוותר על ההמתנה לבעלי חוות הסוסים, וללכת לטפס סוף-סוף על שמורת הטבע הנ"ל.

 

אוג קוצני הוא "שיח עץ קוצני של חגורת הספר וסלעים במדבר ההררי", כך על פי האתר של המשרד לאיכות הסביבה. נדיר למדי בארץ, ופחות מוכר מאוג הבורסקאים, הסומאק שמפריו מופק התבלין האדום והחמצמץ. זו הסיבה שמצאו לנכון לשמור על הריכוז גדול שלו שנמצא כאן. זו אחת מהגבעות המעטות המייצגות את נופי מערב השומרון ששרדו (כמעט) ללא פגיעה.

 

הפס הרחב

 

כולם מוזמנים להירגע, זה גם בתוך הקו הירוק, וגם יש גדר הפרדה מאוד בולטת. עכשיו, משגמרו לבנות אותה בקטע הזה, מתחילים - בהוראת בג"ץ - לעבוד על התוואי החדש, ועל מערכת דרכים חדשה שתקיים את תפלצת הבטון. מי שחשב כי נזק סביבתי חמור יותר מהקמת חומת ההפרדה לא

יכול להיות, התבדה. איך לא חשבו על זה קודם? לבנות, להרוס, ולבנות שוב. ככה כולם מרוויחים יותר, לא? ספקנים שכמותי משוכנעים שבדיוק כשיהיה צריך לשקם (כמובטח) את המקומות בהם תפורק הגדר - משום מה ייגמר התקציב.

 

שוב אני פונה ימינה לנירית, אבל הפעם מעמיד את הרכב לצד הכביש ומתחיל לטפס. מכיוון מערב היא לא ממש מזמינה, הגבעה הטרשית. אפילו שבילי עזים אין פה. טיפוס קוצני משהו. למותר לציין שמלא חרקים ועופות. פרנקולינים מבוהלים לא מבינים מה אני מחפש שם. היונקים הגדולים סמויים מן העין. השועלים, התנים, הצבאים. הצבים דווקא לא. כבר הרבה זמן לא פגשתי צב יבשה מצוי. על שריונו ניכר כי הוא כבר פגש מחרשה או שתיים בחיים שלו. אמנם פה ושם סתווניות מהסוג הרזה, בן חצב, או איזה ציפורן, אבל בגדול השטח עדיין אפור וקוצני, ורק כל מיני בצליים יוצאים מהאדמה, יפים ורעננים כאילו לא חם פה אש רוב השנה. העלים המבריקים של הקוצניים שעליהם נקרא שם השמורה מלבלבים בעוז. מבלי לזלזל חלילה בחשיבות 'מגוון המינים', מדובר, כאמור, בשיח עץ קוצני.

 

כשיושבים על אחת הגבעות האלה, ומביטים סביב, אי אפשר להימנע מהמחשבה שמלבד הנזק הבלתי הפיך של הגדר, כל זה זמני. ניכר בגגות הרעפים של היהודים ובצריחי

המסגדים של הערבים שאלה גם אלה חיים משני צדיו של הפס הרחב והמתפתל שקורע את הנוף. גדר הפרדה שלא באמת מפרידה. חארטה.

 

הזנב מקשקש בכלב

 

"טוב. מיצינו", אני אומר ומתחיל לרדת במורד הצפוני של הגבעה. הטבע, כהרגלו, מזמן הפתעות, ומתברר שלא מיצינו: הנה נרקיסים. קצת מוקדם נדמה, ובכל זאת. בתחילה אחד, ואח"כ עוד כמה, ועוד. למרות שבהחלט קשה לפספס אותם, אלו לא מרבדים כמו שיהיו בגבעת נרקיסים זו או אחרת. יש משהו בהפתעות האלה של הטבע. להיתקל בפרח יפה או ריחני מבלי שציפית לו, ממלא את בית החזה בשמחה. כמו להיתקל בידיד ותיק ברחוב. יותר נחמד מאשר בכנס מחזורים. המלצה אישית: לחנות בצומת, לחצות את השדה החרוש, להקיף את הגבעה משמאל, ולטפס משם לעבר הנרקיסים.

 

הקו הירוק עובר כמה מאות מטרים מכאן. מי שמנהל את העניינים מצדו השני היא מערכת הביטחון, והיא זו שעשויה להביא את הכביש לנקודה מסויימת על הקו הירוק, ובכך להכתיב למערכת התכנון האזרחית את התוואי. הזנב מכשכש בכלב. מערכת התכנון הביטחונית עובדת על פי כללים משלה, ויעילה עשרות מונים בחיסול הטבע, שהרי הכל 'אילוצים'. חתימת אלוף הפיקוד מספיקה על מנת להתחיל בעבודות. 'התנגדויות' הן משהו ליפי הנפש במערכת האזרחית.

 

בין החלופה הזו לחלופה הזו, אני אומר לפרימק, נראה לי שהחלופה הכי טובה היא לא לסלול בכלל. "בזה אני מסכים אתך", הוא אומר, "הכביש הזה מיותר, הוא נסלל רק בגלל אינטרסים נדלניים".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
אוג קוצני. מלבלב בעוז
צילום: גילי סופר
סתוונית. סימן לבאות
צילום: גילי סופר
מומלצים