מחקר: רוב הגברים מתארים את הלידה כאירוע טראומטי

רק שנה ושבעה חודשים אחרי שנולדה בתו הבכורה העז אלון לראשונה לתאר את לידתה כאירוע טראומטי. במשך שנה ושבעה חודשים הוא הכחיש את רגשותיו האמיתיים ותיאר את הלידה בסופרלטיבים כמו 'יצירה', 'פלא העולם', 'רגע אלוהי' וכדומה. רק כשנקלע למצוקה תעסוקתית והחל בטיפול נפשי, התברר שההשתתפות בלידת בתו היתה חוויה קשה מאוד עבורו.

"כשורד, אשתי, הרתה היה ברור לשנינו שאני שותף מלא להריון וללידה. הלכתי איתה לכל סריקות האולטרסאונד, לכל הביקורים אצל הגינקולוג וגם לקורס ההכנה ללידה. לרגע לא עלה בדעתי לא להיות שותף ליצירה של שנינו ולהפיל עליה הכל", הוא מספר. "בקורס ההכנה למדנו נשימות, הרפיה ומושגים מעולם חדר הלידה, והיה נדמה לי שאני מגיע מוכן נפשית ומנטלית ללידה. הייתי רגוע והשריתי ביטחון גם על ורד".

אך ככל שהצירים התארכו, התערער בטחונו של אלון. "ישבתי 9 שעות ליד האישה שאני הכי אוהב בעולם וראיתי אותה מתפתלת מכאבים. באותו רגע לא היתה שום חשיבות להרפיה ולנשימות שלמדנו. מה שהיא היתה באמת צריכה זה משהו חזק להרגעת הכאבים.

"כשנכנסנו לחדר הלידה, חשבתי שתוך חמש דקות אנחנו בחוץ. אבל אז

 התחילה הדרמה של הלידה, ואף אחד לא ספר אותי. פה ושם איזו מיילדת ריחמה עלי והטילה עלי תפקיד כמו 'תמוך בה מהגב', אבל הרגשתי די מבוהל. וזה עוד כלום לעומת מה שהרגשתי כשהתינוקת יצאה. חשבתי שאראה את עצמי או את ורד בדמות מוקטנת, אבל מה שהגיח מהרחם נראה זוועה. ראש סלק מלא נימי דם, ידיים עם עור צפוד ומקומט ורגליים כמו של תרנגולת. הרגשתי צורך עצום פשוט לברוח משם ולהקיא את נשמתי, אבל התביישתי. אז נשארתי והמשכתי לשחק כאילו אני כולי תדהמה מהפלא. אבל בתוכי הייתי מה זה מאוכזב".

גם יאיר לא הרשה לעצמו במשך זמן רב להביע את תחושותיו הקשות לגבי הלידה הראשונה של אשתו. "הייתי מלמעלה ומהצד, אבל לא באמת רציתי להסתכל. פחדתי שאגעל מאשתי בעתיד, אז התמקדתי בראש של התינוק. השליה היתה מגעילה, וכשהתינוק יצא הוא היה מכוער, סגול, מעוך. היה לו מצח מדורג כמו מדרגה, וזה היה פשוט מפחיד.

"אומרים שכל הורה אומר שהתינוק שלו הכי יפה ומדהים בעולם, אבל אני לא חשבתי ככה. הרגשתי מוזר. לא היו בי התרגשות או אהבה. באותו רגע חשבתי 'מי זו האישה הזאת בכלל?' ולא חשתי צורך לחבק או לנשק אותה. בקושי נגעתי בה, וגם זה רק כי האחות אמרה לי. בתינוק בכלל לא בא לי לנגוע. כל מה שרציתי זה לצאת החוצה ולבכות".

בגלל המסר הכפול

בכ-98% מהלידות הרגילות שמתבצעות בישראל לוקחים חלק בני הזוג, לרבות בעלים מסורתיים ודתיים. מחקר חדש, שערכה שרון מושיוב-יגורוב, אחות חדר לידה בבית החולים וולפסון, במסגרת עבודת הגמר שלה לתואר שני בסוציולוגיה של הבריאות מגלה שרבים מהם תופסים את הלידה כחוויה טראומטית.

המחקר בדק את תחושת העומק של הגברים שהיו שותפים לחוויית הלידה של ילדם הראשון. "מהמחקר עלו שתי מסקנות עיקריות", אומרת מושיוב-יגורוב. "האחת - שיש פערים עצומים בין הציפיות של האב לפני הלידה לבין המפגש עם המציאות, והשנייה - שרבים מהגברים חווים את הלידה כאירוע טראומטי ומלחיץ.

"נוכחותם של אבות בתהליך הלידה החלה לצבור תאוצה החל משנות ה-70 ועוררה התעניינות מחקרית, כמשקפת שינוי ערכים חברתיים וצורך תמיכתי ביולדת. אך מעט מחקרים עסקו בתחושה של האבות המשתתפים בלידה ובתהליכים הרגשיים שמתרחשים אצלם בזמן החשיפה לאירוע.

"בשנתיים האחרונות, עם הצמיחה של דמות הגבר המטרוסקסואל, נוספים דימויים חדשים לגבריות ולאבהות בשיח החברתי, שמציגים את הגברים כרגישים יותר וכמי שמבטאים את רגשותיהם ללא חשש. אבל כשמדובר בלידה עדיין לא ברור עד כמה מתירה להם החברה להיות אמיתיים עם רגשותיהם ולבטא את החוויה המלחיצה שעברו".

"רוב הגברים עדיין מתביישים להודות שלידת ילדם היתה כרוכה עבורם ברגשות שליליים, כמו גועל, פחד, ניכור וכדומה", מסביר ד"ר גיל גולדצויג, פסיכולוג קליני ומרצה במכללה האקדמית תל אביב יפו. "החברה מעבירה להם מסר כפול: מצד אחד מתירים לגבר לזרום עם רגשותיו, לבכות במקומות הנכונים, ללבוש ורוד, ומצד שני - בזמן הלידה אשתו, הוריו, צוות חדר הלידה, השכנים, החברים לעבודה, ובקיצור כולם, מחזירים אותו לתפקיד הקלאסי של הגבר. כלומר תתמוך, תעזור ואל תרגיש, ואם בלי כוונה בא לך להרגיש - אז תתאפק. תבליג. זה לא הזמן והמקום להביע חולשה, חשש או דאגה.

"מה שמותר לך לעשות בהופעה של שלמה ארצי, אסור בתכלית האיסור שיקרה בחדר הלידה. שם תהיה סלע, תעזור, תעבוד ותתפעל מהתינוק, כי איזה אבא אומר, ועוד בקול רם, שהראש של התינוק שלו נראה כמו חציל מלא שטפי דם. אסור. ממש אסור. תגיד מה שמצפים ממך, מה שכולם אומרים, או אמורים להגיד. תתכחש לרגשות שלפני הלידה דרשנו ממך ללמוד לבטא ותחזור לתפקיד שייעדה לנו האבולוציה משחר ההיסטוריה".

חמישה טיפוסי 'תומכים'

קבוצת המחקר של מושיוב-יגורוב מנתה 15 אבות, שגילם הממוצע 29.6 שנים.

 חלקם היו כנים בדיווחים שמסרו, אחרים הכחישו. כך, למשל, תיאר לפניה גיא את התמודדותו: "היה ברור לי שאהיה עם האמא של הילדה שלי, שאשתתף בלידה. בן זוג צריך לקחת אחריות. הוא צריך להיות גבר, להתאמץ, ואפילו לקחת תרופת הרגעה ולהיכנס לחדר הלידה. אין דבר כזה להשאיר אותה לבד. גבר שלא הולך ללידה הוא פשוט פחדן עלוב נפש".

ניר הודה בכנות: "היה קשה. כשלא הצלחתי להתמיד, יצאתי החוצה. לא רציתי שהיא תרגיש שהדברים יוצאים מכלל שליטה. אמרתי שאם חס וחלילה קורה משהו, אני לא יודע איך להתמודד עם זה. רצו לי סרטי אימה בראש. היה איזה רגע באמצע הלידה שיצאתי החוצה, נשענתי על הקיר והתחלתי לבכות".

מושיוב-יגורוב: "גם גבר שמביע את רגשותיו עושה את זה לבד, על הקיר. הגברים שבויים עדיין בקונספט המסורתי של גבריות סטריאוטיפית, גם כשהם רוצים להימנע מכך. הם לא מאפשרים לעצמם להיפתח רגשית ולבטא תחושות באופן מוחצן, כדי לא להיתפס כחלשים ופגיעים או 'נשיים' בעיני בנות זוגם ובעיני הצוות המטפל. הם חשים שביטויי חולשה וחוסר אונים לא ראויים לנותני תמיכה בלידה, ושלא מצפים מהם לבטא אותם".

לצורך אבחון ועיבוד נתוני המחקר חילקה מושיוב-יגורוב את הגברים בחדר לידה לפי חמישה תפקידים שלקחו על עצמם:

1. הצופה - אב שנוכח בחדר הלידה לפרקים, אבל לא מספק לאשתו היולדת תמיכה פיזית ונפשית אלא עוסק בהתבוננות ומצלם בקדחתנות את שלבי הלידה השונים.

2. הסייען - נוכחותו בחדר הלידה ברורה. הוא מספק לאישה תמיכה פיזית ונפשית, מעסה את גבה, מחזיק את ידה, מנשק אותה. המניעים להשתתפותו בלידה הם סקרנות, הזדהות ורצון להיות שותף. עם זאת, מעורבותו הרגשית נמוכה.

3. חבר הצוות - הבעל שהופך לחבר צוות נוסף. הוא מקיים דרישות כמו 'תעזור לה בלחיצות', מסייע לאישה פיזית ונפשית ומשתלב באופן הרמוני בעבודת הצוות הרפואי. לבעל מהסוג הזה חשובה השליטה באירועים וברגשותיו. הוא מסתיר את הרגשות שלו ומתמקד ברגשות רעייתו.

4. המאמן - הבעל שלוקח על עצמו את תפקיד איש הצוות הפעיל שלא נזקק לעזרה מאיש. הוא יוזם הכוונה וסיוע ליולדת ללא הנחיות מאנשי הצוות ומעודד את האישה לאורך התהליך - מוראלית ופיזית. המאמן רואה את השתתפותו בלידה כדבר הכרחי, כחלק מהשותפות של הזוגיות, אבל גם הוא מסתיר חששות וחרדות ומציג מצג שווא של 'אצלי הכל סבבה'.

5. איש הקשר - האב שניחן ביכולת קומוניקטיבית יעילה עם אנשי הצוות. הוא פונה ישירות לרופא או לאחות, מגלה אסרטיביות והחלטיות ומציב בקשות ודרישות, שלדעתו חיוניות לרווחת בת הזוג. הוא משאיר את עצמו מחוץ לחוויה, וכל מעייניו נתונים לטובת היולדת. גם הוא לא חושף רגשות או פחדים.

מה שלא לימדו בקורס

כמעט כל האבות שרואיינו למחקר הודו שקורס ההכנה ללידה יצר ציפייה למשהו אידיאלי, שלא התממש בחדר הלידה. מספר לירן: "הקורס לא בדיוק עזר לי. הסבירו קצת על ההריון, דיברו על מתי צריך ללכת לחדר לידה וכדומה. זה היה אירוע חברתי, עם צחוקים, שאלות והזדהות, שלא ממש תרם".

גם עודד מרגיש שהקורס לא סייע לו בזמן לידת בנו. "אין שום קשר בין הקורס למציאות. מלמדים שם רק דברים טכניים, כמו איך לנשום ואיך לתמוך באישה מהגב. אבל מה זה מרגיש - אף אחד לא מספר. מה עושים עם ההתרגשות, הבהלה, תחושת הגועל, הרצון להימצא ליד האישה שלך אבל גם לברוח הכי רחוק שאתה יכול. לרגשות של הגבר לא מתייחסים, וחבל".

נוגה שכטר, מיילדת מהמרכז הרפואי שיבא שמעבירה קורסים להכנה ללידה: "במהלך חמשת המפגשים מקבלים הזוגות מושגים כלליים על ההתרחשות הצפויה בחדר לידה. מתארים את הלידה על כל שלביה, אבל ההסבר כללי ונוגע רק בקצוות של סיבוכים אפשריים. כמו כן מלמדים נשימות והרפיה. בסיום הקורס נערך סיור בחדר הלידה. הפוקוס הוא על היולדת ועל התמיכה בה ולא על הבעל".

גם לדברי אורה סופרין, אחראית חדר לידה במרכז הרפואי אסף הרופא ומדריכה קורסים להכנה ללידה, אין התמקדות ברגשות ובצרכים של הבעל השותף בלידה. "אני מלמדת מונחים טכניים ומתארת מצבים, מסבירה על צורות הלידה השונות, מתרגלת נשימות והרפיה, ונטורופתית שעובדת בצמוד אלי מתייחסת לעולם הרגשי של היולדת. היא מעסה בשמנים ומלמדת את הבעל לעסות. שתינו מלמדות אותו לעזור ולתמוך באישה ולא בדיוק מביאות בחשבון את המצוקה שבה הוא נמצא".

לדברי מושיוב-יגורוב, מחצית מהאבות שהשתתפו בקורס הכנה ללידה מצאו אותו לא יעיל. "הגברים שהשתתפו בקורס ופיתחו ציפיות ופנטזיה על לידה שמיימית חשו אכזבה ותסכול עמוק", היא אומרת. "דווקא גברים שחששו מהלידה ולא השתתפו בקורס גילו יותר חיוניות בחדר הלידה".

המוסכמה שמחייבת באופן גורף את כלל האבות החדשים להיות נוכחים בלידה נסדקת לאור תוצאות המחקר. הנזק מהשתתפות בלידה, לדברי מושיוב-יגורוב, עלול לעלות על התועלת. "לכן רצוי לאפשר לגברים שרוצים בכך לא להיות נוכחים בלידה או להיות נוכחים סבילים, כלומר שלא יטלו חלק פעיל בשלבי הלידה השונים".

זרים בזירה הנשית

"חדר הלידה הוא זירה נשית לחלוטין", אומר ר'. "האישה עומדת לעבור את אחת החוויות הנשיות המשמעותיות ביותר. היא המרכז, המוקד, ותפקיד הצוות כולו, לרבות הבעל, הוא להיות שם בשבילה ואיתה. בנוסף, מאז שהתירו לשני מלווים להשתתף בלידה הבעל הפך למיותר. באופן הכי ספונטני ואינסטינקטיבי היולדת תעדיף להיעזר באחותה, באמא שלה או בחברה הטובה ולא בבעל. וכך אני מוצא את עצמי מיותר, מבוהל, מגוחך, ועוד צריך להסתיר את מה שאני מרגיש".

"אבות שנוכחים לראשונה בחדר לידה הם זרים בשדה שלא מוכר להם", מסכימה גם מושיוב-יגורוב. "הזרוּת הזו עלולה לגרום לחלק מהם תחושות של תסכול, נחיתות, חוסר אונים, חוסר ביטחון ואי שליטה. בעידן שבו נוכחות האב בלידה הפכה לדבר נפוץ ומתבקש מאליו מעניין יהיה לחקור עמדות של גברים שמסרבים לקחת חלק בלידה".

ד"ר גיל גולדצויג מסתייג: "נראה את הבעל שיעז ללחוש שלא מתאים לו להשתתף בלידה. הוא יוחרם לאלתר, ולא רק על ידי אשתו. מתחילת ההריון מנותב האב הפוטנציאלי למסלול שסימנו עבורו, בלי ששאלו אותו או התחשבו ברגשותיו – מסלול ישיר לחדר הלידה. שם נתפרת עבורו דמות התומך, גם כשלא מרגיש לו להיות כזה. מבלי שיישאל לרצונו מלהקים אותו לתפקיד הגבר האולטימטיבי ההיסטורי - 'העוזר', 'החזק' וכדומה.

"מה שכבר מותר לו להיות מחוץ לבית החולים, כלומר נשי יותר, רך, מזדהה, מביע רגשות, נלקח ממנו, ממש נחטף, בחדר הלידה. ואם זה לא מספיק, אז גם את הרגשות השליליים שאגר מהחוויה, שהיתה מן הסתם גדולה עליו, אסור לו להביע. מה, שגבר יגיד שהיה לו קשה בלידה? הוא מדבר? ומה עם האישה? וכך גברים רבים עוברים טלטלה רגשית קשה וטראומטית, שאסורה לביטוי וזוכה לגינוי".