שוב הדיסקו כאן

בחוץ, על הבניינים בשכונה, הוקרנה בענק דמותה החדשה של מדונה, סגלגלה להפליא. בפנים, אלף המוזמנים המתינו בקוצר רוח אחרי סט האוס ארוך ומשמים של די.ג'יי נודניק ואיחור מנומס של כחצי שעה. ואז כדור מראות ענקי וזוהר האיר את הבמה, נחצה לשניים, ומתוכו הגיחה מדונה בלבוש סגול בוהק. גופה חטוב להפליא, ידיה שריריות לתפארת, שיערה בובתי למראה. בגיל 47, כשהיא עדיין כוכבת הפופ מספר 1 בעולם, עלתה השבוע הצ'יקונה על במה קטנה במועדון הלונדוני האינטימי "קוקו" - וסגרה מעגל. לפני 22 שנים היא הופיעה לראשונה במועדון שנקרא אז "קמדן פאלאס", כזמרת מתחילה, אלמונית, שמנסה להוכיח לעולם שבכל זאת יש בה משהו. "It's Fucking Great To Be Back", היא צעקה מעל הבמה, דופקת חותמת רשמית על תעודת ההצטיינות שלה.

"זו היתה הופעה מרגשת מאוד", אומר ל-ynet אחד מהאנשים הקרובים ביותר למדונה, גיא עוזרי, בשיחת טלפון ממשרדי חברת התקליטים "מאבריק" אותה הוא מנהל בלוס אנג'לס, אליה חזר מיד לאחר ההופעה, "אפשר היה להרגיש את הההתרגשות באוויר, את הזיעה. החלטנו להשיק את האלבום במועדון הזה, מפני ששם היא למעשה התחילה, לפחות בבריטניה, והיא רצתה לחזור לשורשים. גם התקליט עצמו חוזר לשורשים של הדאנס - זה סאונד שהיא עדיין מחבבת והיא רצתה לחזור אליו".

אבל בתוך כל הנוסטלגיה החמימה, הזוהר, הסלברטיז (גווינית פלאטרו, בוב גלדוף, סטלה מקרטני, ניל טננט מה"פט שופ בויז", חברים מ"ניו אורדר" ועוד), ערימות הקונפטי שמילאו את האוויר, הריקודים הסוערים שעל הבמה וברחבה שמתחתיה, המעריצים הנלהבים - והאלבום עצמו שמציע לא מעט דקות של פאן טהור - היה נדמה שמשהו אינו שלם בחגיגה.

מדונה ההופעה בלונדון (צילום: איי פי)

אולי היו אלה העיניים של מדונה שלאות מסויימת נשקפה מהן, ואולי היו אלה אגלי הזיעה שנצצו על גבה והיוו עדות למאמץ הגופני העצום הנדרש ממנה כדי לנענע את עצמה לצד רקדני הליווי, שנשארים צעירים תמיד (וכל זה חודשים בודדים לאחר שנפלה מסוס ביום הולדתה ושברה כמה צלעות), ואולי היתה זו פשוט מדונה עצמה - שלמרות כל התהילה, העושר והפרסום - ולמרות הגלגולים השונים והמשונים שעברה בקריירה שלה - נשארה בסופו של דבר אותה נערה קשת יום שנסעה ממישיגן לניו יורק ב-1977 כדי להפוך לכוכבת, כשהיא מוכנה לעשות כל מה שצריך כדי שזה יקרה.

"זה מצחיק, העברתי את כל חיי בניסיון לגרום לכך שידברו עלי, עשיתי כמעט הכל כדי ששמי יזהר. זה היה שווה את זה? איך השגתי את זה? אף אחד לא מושלם, אני מניחה שזה הגיע לי", היא שרה ברגע של גילוי לב ב-How High, ותוהה: "האם זה ישתפר? האם עלי להמשיך? האם משהו מכל זה ישנה כשלא אהיה פה?".

אבל מדונה, לפחות על-פי גירסתה שלה, אף פעם לא עשתה את מה שעשתה רק כדי להיחרט בדפי ההיסטוריה של הפופ. מדונה, מבחינה זו, היא תוצאה מושלמת ומעוותת של החלום האמריקאי, שמקבל אצלה את הפירוש "אם אתה לא שם, אתה לא קיים". הפרסום, התהילה, הסלבריטאיות - הם בעבור מדונה אמצעי בדרך למטרה - שהיא הגדרתה העצמית ובניית הזהות האישית - שבמקרה שלה חופפת ל"כוכבות". 

הישרדות, גרסת הפופ

"בסופו של דבר, זה הכל עניין של הישרדות", היא אמרה כשהציגה את השיר I Love New York. לא בדיוק מה שהייתם מצפים לשמוע מאשה שסיבוב ההופעות האחרון שלה גרף 125 מיליון דולר, שמכרה יותר מ-200 מיליון אלבומים בקריירה שלה, שמצליחה, נגד כל הסיכויים, לקיים יחסי משפחה ושאפילו המבקרים למדו לאהוב עם השנים. אבל מדונה, כך נדמה, עדיין מונעת מאותם דחפים ישנים מפעם, אלה של הילדה הקטנה שהיא לא הכי יפה בכיתה, ואין לה את הקול הכי נעים - אלה של נערת הפרברים תאבת ההכרה שמגיעה לניו יורק ומגלה שאיש לא מחכה לה - אבל לעזאזל, היא רוצה להיות "מישהו" - והיא תהיה. ואם זה אומר שצריך להצטלם בעירום, בסדר. ואם צריך לצלם קליפים שערורייתיים, בסדר. ואם צריך לשלם למפיקים הכי טובים בעולם, גם זה בסדר.  אחרי הכל, זה הכל עניין של הישרדות, לא?

ומדונה לא לוקחת סיכונים. גם בהופעה כזו, בסך הכל הופעת פרומו קצרצרה לאנשי תקשורת, תעשייה וכ-200 מעריצים שישנו כל הלילה בחוץ כדי לזכות בכרטיס המיוחל, היא עולה על הבמה ונותנת את כל מה שיש לה. שבועיים

של חזרות הוקדשו לתרגול חמשת שירי המופע - ארבעה מהאלבום החדש "וידויים על רחבת הריקודים", ואחד נוסטלגי - Everybody - הסינגל הראשון ששיחררה אי שם בתחילת האייטיז. מיטב הנגנים גויסו לתמיכה, הכוריאוגרפיה היתה מושקעת להפליא, תפאורה מיוחדת נבנתה - הכל כדי שההצגה תהיה מושלמת. בדיוק כמו ב"לייב 8" האחרון, בדיוק כמו בהופעה בטקס פרסי ה-MTV בלונדון לפני שבועות אחדים, מדונה עובדת קשה, כל הזמן, בלי מנוחה, כדי לשמר את מעמדה. הכשלונות הרבים שספגה לא מרתיעים אותה. סרטי הקולנוע האיומים, הזעם של הממסד הימני-דתי-נוצרי, המכירות הדלות של אלבומה האחרון, הטענות שהפיץ אלטון ג'ון כאילו היא שרה תמיד עם פלייבק, הלעג שספגה בעניין הקבלה - מדונה תמיד יודעת לספוג את המהלומה, לתקן את מה שדרוש תיקון בסיבוב הבא, ולהישאר בפיסגה, או לפחות קרוב מאוד אליה.

ובשביל מדונה - גם מסיבה זה עניין של עבודה. 75,000 פאונד היא שפכה על החגיגה הנוצצת שאורגנה אחרי ההופעה - 20,000 מתוכם הוצאו על שני בקבוקי ענק של שמפנייה, שהיתה, יש לשער, איכותית למדי, ועזרה לאורחים לשטוף את השרימפסים הטריים.  

רטרו עם חן

האלבום החדש של מדונה מציב אותה במקום נכון מאוד עבורה. הוא כולל 12 שירי דאנס, מופקים ועדכנים להפליא, ועם זאת נוסטלגים במידה רבה. זה מתחיל בסימפול של "אבבא" בסינגל הראשון Hung Up, שמשימת גירושו מהמוח נדמית כבלתי אפשרית (הוא כבר הספיק להסתער על פסגות המצעדים בכל העולם), ממשיך בציטוטים של דונה סאמר, פוליס ואפילו קצת קראפטוורק (שלא לדבר על רבנו שבזי). מדונה לא מתביישת לסחוט עד תום את הרטרו לסוף שנות השבעים העליזות (אפילו הרקדנים שלצידה הולבשו בחליפות לבנות סטייל הבי.ג'יז), והיא עושה את זה בחן, בדיוק מופתי, ועד כמה שזה נשמע מוזר - ביחס לבריטני ודומותיה - בטבעיות. היא הרי היתה שם באמת.

למרות הסאונד האלקטרוני, זה אינו אלבום שמנסה להוות המשך ל-Ray Of Light, אלבומה הטוב ביותר, אין בו יומרות אמנותיות מיוחדות, הוא לא מנסה להתייצב בראש המחנה. מדונה פשוט באה כדי ליהנות. כנראה שלפעמים נערות באמת רוצות רק לכייף. אבל לטעמי, מה שעומד לזכות האלבום, זה דווקא כובד הראש היחסי שלו. אם מדונה היתה מנסה לייצר שירי פופ קופצניים ועליזים, זה עשוי היה להישמע מביך ותלוש, אבל היא בחרה לשמור על מקצבים רגועים יחסית לאורך רוב האלבום ונימה שהופכת לעתים למהורהרת קלות, והתוצאה היא שגם ברגעים הפחות חזקים שלו, הוא אינו מביך - ושומר על רמה אחידה וסבירה בהחלט. מעריציה הרבים ישמחו לאמץ אותו אל חיקם, וגם מי שלא ממש התרגש מעולם מהמוזיקה של מדונה - עשוי לחבב אותו. 

בכלל, נדמה שמספר המחבבים את מדונה רק הולך וגדל. אם בתחילת הקריירה שלה היא נחשבה לזמרת טראשית שהקהל שלה מורכב אך ורק מבני נוער, במשך השנים היא הפכה לסוג של קונצנזוס - אפילו בקרב המבקרים הבריטים הקשוחים, גם אם פה ושם משתרבבים להם ציניות וסרקזם קלים. "She is Still The Dancing Queen", הכריז כתב ה"טיימס" ועמיתו מה"גארדיאן" הוסיף: "אין ספק שמדובר באחת הנשים היחידות שבעולם שגם בגיל ארבעים ומשהו יכולה לעמוד על הבמה ולנגן 'אייר גיטר'". "אתם מוכרחים להודות שהיא נראית נפלא", קבע ה"אינדיפנדנט". "קצר, אבל מתוק", סיכמו ב"איבנינג סטנדרד".

בינתיים יותר מ-2.5 מיליון עותקים כבר הוזמנו ביום הראשון לצאת האלבום ("גם בישראל אנחנו מקום ראשון", מציין בשמחה עוזרי), כך שנראה שגם מבחינה מסחרית מדובר בשוס לא קטן. לא שמכירת תקליטים זה המדד הכי חשוב בימים אלה. מדונה, אשה שתמיד שהלכה צעד אחד לפני כולם בשיווק, מסתערת בחדווה על האפשרויות הטכנולוגיות החדשות. האלבום כולו הועלה לשמיעה באינטרנט עוד לפני ששוחרר לחנויות, וההופעה עצמה שודרה באתרים נבחרים, כמו גם לחברות סלולר - כשכאן בארץ הרימה Esc את הכפפה (ראה מסגרת), בצעד שעתיד מן הסתם להפוך לשגרה מבורכת, שבאמצעותה נוכל להציץ במיטב ההופעות בעולם.  

"הגיע הזמן שתעוף"

אבל אל תטעו - בעוד שהחיבה למדונה הזמרת גוברת עם השנים, מדונה כאדם רחוקה מלהיות אהובה על כולם. זה חמש שנים שהיא מתגוררת בלונדון - והעיר עדיין מתקשה לעכל את הנערה הכל כך אמריקנית, עם ההליכות הבוטות, המבטא הגס והמיניות הפרועה. לכל המתגעגעים לימי "אירוטיקה", היד התחובה עמוק במכנסיים (ראו בתמונה הראשונה מימין) והקפצת החזה הבלתי פוסקת לאורך ההופעה, הבהירו שהתקופה הצנועה יחסית בקריירה שלה נקברה לעת עתה. לצעיר שהשליך עליה חולצה בזמן ההופעה היא אמרה: "הרגע הורדתי את החולצה, אני לא הולכת ללבוש אחרת במקומה".

"הלוואי שהיא תעלם ותעוף מכאן", היה אחד הציטוטים היותר עדינים שרשמתי מפיו של השומר הקשוח במועדון הממוקם ממול ליציאת האמנים ב"קוקו", בעודו מתבונן בהמולת המעריצים והפאפארצים ברוגז. "מי היא חושבת שהיא? היא האדם היחיד בעיר הזאת חוץ מהמלכה שפותחים בשבילו את ה'מרבל ארץ', וכל זה רק בשביל שהיא תוכל לעשות ג'וגינג". המבקר הקשוח של ה"טיים אאוט" לא היה פחות עדין. "הגיע הזמן שהיא תעוף מכאן, ושתיקח גם את הבעל הנודניק שלה איתה", ביקש, והוכיח שרוח הסנוביזם הבריטית הישנה והטובה עדיין לא פסה.  

מדונה דווקא מנהלת אורח חיים שפוי יחסית בלונדון. היא מתגוררת בקומפלקס גדול ומרשים, אבל לא מנקר עיניים או מפואר במיוחד, סמוך ל"מרבל ארץ'". לוח הזמנים שלה עמוס למדי וכולל חזרות, פגישות עסקיות, כמובן אימוני כושר - וזמן עם המשפחה. בניגוד לרובם המוחלט של אמני הפופ, מדונה איננה בובה הנשלטת על ידי מפיקים מתוחכמים ותאבי בצע. היא מנהלת את הקריירה שלה בעצמה, מעורבת בקבלת כל ההחלטות, גם המוזיקליות וגם העסקיות, כשלצדה עומדת המנהלת האישית הצמודה - ועוזרי, שסבור שמה שמניע את מדונה, הוא הדחף היצירתי.

בגיל 47, היא היתה יכולה להרשות לעצמה לעבוד כבר קצת פחות קשה, לא?

"אני חושב שזה בדי.אן.איי שלה, כמו שיש ציירים שפשוט לא יכולים להפסיק לצייר, היא לא יכולה להפסיק ליצור. היא עדיין מתרגשת מלחפש דרכים חדשות להיות יצירתית, להשתנות, ועכשיו היא הרגישה שזה הזמן הנכון לעשות 'גוד טיים' לאנשים. אני חושב שזה אלבום נהדר, שעומד בפני עצמו כמוצר שלם ולא רק כסינגלים, ואני חושב שהאנשים יודעים שאם הם יוציאו עליו כסף ויקנו אותו - הם יקבלו תמורה".

ההצלחה של האלבום מעידה בעינייך שעל כך שסוף עידן התקליטים הוכרז מוקדם מדי?

"אנשים תמיד ישמעו מוזיקה, והשוק ימצא דרך כזו או אחרת כדי לגבות עליה תשלום. גם כשהגיע הטייפ חשבו שזה יגמור את הביזנס,אבל אני משאיר את הדאגות האלה לבוסים שלי ב'וורנר', התפקיד שלי כרגע זה רק לקדם את האמנים שלנו - וכרגע אני עסוק כולי ב'ווידויים על רחבת הריקודים'".

אגב, קרוב לא פחות למדונה מעוזרי, אם כי במובן הפיזי ולא העיסקי, הוא ישראלי אחר, יואל כהן, אחד המאבטחים ושומרי הראש הצמודים לזמרת, שמלווה אותה פעמים רבות בפרמיירות, סיבובי הופעות, ואף מסייע באבטחת משפחתה וביתה.

גם ישראל עצמה נמצאת כידוע קרוב לליבה של הזמרת שהפכה את הקבלה לטרנד הוליוודי לוהט (היא אפילו שרה בעברית את המילה "סליחה" בשיר Sorry), אבל בינתיים, לא עושה רושם שהיא תשוב לפקוד אותנו בקרוב. שמועות אמנם כבר פורסמו על ביקור קרוב שלה בחנוכה, אבל נכון לעכשיו מקורביה אומרים כי אין תוכניות לביקור שכזה.

עם זאת, הביקור הקודם שלה בארצנו הקטנטונת, בכנס של מרכז הקבלה בחגים בשנה שעברה, יזכה בקרוב לחשיפה נאה. שנים רבות לאחר סרטה הדוקומנטרי הראשון "במיטה עם מדונה", ממנו זכורה בעיקר הסצינה בה היא מדגימה כל מיני דברים שאפשר לעשות עם בקבוק שתייה, יוקרן בחודש הבא ב"צ'אנל 4" הבריטי סרט דוקומנטרי חדש שהשלימה - שחלקים ממנו צולמו בביקורה כאן, כולל ההליכה לכותל. מי שכבר ראה אותו, הבטיח "שבסיום הצפייה יהיו לכולם דמעות בעיניים".

ומה לגבי סיבוב הופעות נוסף בקיץ? "אני לא יכול לאשר את זה", אומר עוזרי, "אבל תמתין לחדשות בעניין". אם המצב הביטחוני יהיה בכי טוב, אי אפשר לפסול את האפשרות שהפעם היא תחליט להגיע אלינו גם להופעה, עניין שהיה אמור לקרות כזכור בקיץ שעבר, אבל בוטל בגלל איומים לפגיעה בה. "אני נולדתי פה ובטח שאשמח אם נגיע, אבל אני לא יכול לומר אם זה יקרה או לא", הוסיף עוזרי. ואנחנו נסכם ונקרא לה מכאן: אסתר, מלכתנו, שובי הביתה. גם אנחנו רוצים קצת לרקוד.