"קבל עצה חינם, יא חתיכת קוקסינל מתלהב. אם אתה לא רוצה שכל המוצב יקרע לך את התחת, אל תשחק אותה 'שלום עכשיו' לידינו".
השנה היא 1999. לירז ליברטי, המכונה ארז (כי "לירז הוא שם של כוסיות"), מוביל את חייליו בסבך הלבנוני של "רצועת הביטחון" במוצב הבופור המיתולוגי.
ומתוך היומן שכותב בגוף ראשון הקצין המורעל, הקשוח והציוני, מבצבצת תחושת הבזבוז הקשה שלא מרפה. שהרי אם נסוגנו בסוף מרצועת הביטחון בשביל מה היינו שם מלכתחילה. בשביל מה כל הדם והאש ותמרות העשן, בשביל מה כל הדבקות במטרה של ליברטי המ"מ, בשביל מה האמונה בחשיבות ההגנה על גבול הצפון כשעכשיו לפתע מקבלת היחידה שלו פקודת פינוי, וליברטי, יחד עם היחידה שלו, יכבה את האור על הבופור.
זהו ספרו הראשון של העיתונאי והעורך רון לשם, שמתאר ב"אם יש גן עדן" את פתיחת הצירים, המארבים, פצצות המרגמה שיורה החיזבאללה, הפצועים, המתים וההווי הגברי.
כשהחבר שלהם מת, למשל, החיילים של לשם משחקים ב"הוא כבר לא" - "הוא כבר לא ייקח את אחיו לסרט, כבר לא יראה את הפועל מביאים גביע, לא יראה את שון נתקע עם השרמוטה הכי מעוותת בנהריה, לא יידע כמה שזה זין כשלא עומד לך", וכך עוד ועוד "הוא כבר לא".
ההומור השחור משחור, שכמו מגן מפני הפחד ("מה שלא הורג מחשל, מה שהורג - מחשל את אמא") והשפה החיילית ("מתחנגל זה הומו. גם מומו זה הומו. יש הרבה כינויים להומו. חוקר ישבנים, למשל, קורע רוכסנים, מנדנד משקופים, מרעיד מיטות, מגרד קירות, פותח מטריות, פותח סירים, מפיל סבונים, מאכזב הורים"), כולל הפרטים הקטנים כמו איך משתינים במארב ואיזה אוכל עדיף לא לקחת לשם ("ביסלי עושה רעש. ופלה טעמי לא עושה, בתנאי שהסרת ממנו את העטיפה"), התקשורת בעיני החיילים ("כרמלה מהרדיו, הכתבת של האמהות, של הבכיינים הקוקסינלים"), אבל בעיקר הריח והטעם והצליל של המלחמה.
המלחמה של לשם אמיתית עד כאב והחיילים שלו אמיתיים. מדברים גסויות, מאוננים, מקללים, אלימים, ילדותיים, שרוצים אקשן, כמו התקדמו מלשחק במשחקי מחשב פורנוגרפיים של דם ואלימות לדבר האמיתי, והם מחכים להיתקלות, עד הרגע שבו ההיתקלות הופכת לדבר האמיתי, עם מתים שצריך לפנות ("עוד הספקתי לחשוב לעצמי, בחלקיק רגע, שהוא קל מדי, שאין התנגדות למשיכה, שזה מוזר. לפני שהספקתי לעכל את המשמעות, ראיתי את הדבר הנורא. כל הראש מכתף לכתף היה חסר"). ומה אז? שוב רוצים נקמה. להיכנס בהם לנקום את מות חברנו. לנקום את ראשו המתגלגל למרגלות הבופור.
במדינה שבה הפכו כותרות העיתון לסוג של אקסיומות שאיננו תוהים לגביהן, "אם יש גן עדן" מספק גם למאותגרות מבחינה ג'נדרית, כמוני למשל, מושג לגבי מהו מארב, איך נראית פתיחת ציר, ועד כמה מופקרים החיילים ליד הגורל. המושג "בשר תותחים", שהפך כבר לקלישאה, מתפרק אצל לשם, שמתאר איך מריח בשר כשהוא שרוף, מהם תותחים ואיך הם נשמעים כשהם יורים.
"אם יש גן עדן" הוא ספר חשוב, תיעוד היסטורי של הטרגדיה שלנו בלבנון, שנוגע בעצבים החשופים של שאלת האין ברירה והיש ברירה, וקופץ בסופו של דבר לביקור בעזה, אליה נשלחים החיילים שנותרו בחיים אחרי היציאה מלבנון. יש ברירה או אין ברירה? הספר הזה הוא ללא ספק קול חשוב שכדאי שיישמע, עם עוצמה ערומה של תיעוד והתפכחות. מדינה שלמה בהלם קרב? לירז ליברטי, גיבור הספר, מכחיש זאת. ובכל זאת כשהוא עוצם את עיניו, בעיקר ברגעים המאושרים ביותר, הוא תמיד נזכר בלבנון.
