למה חתולים כל כך פופולריים בבלוגים ובאתרי תמונות?

כשפתחתי לעצמי אלבום תמונות אישי בפליקר, האתר הכי כיפי באינטרנט לאנשים עם מצלמה דיגיטלית, לא דמיינתי שאמצא את עצמי תוך כמה שעות מצלם חתולי רחוב.

יצאתי מהבית חמוש במצלמת הקנון A85 שלי למסע "ציד תמונות" ראשון, כשאני משוכנע שתוך כמה קליקים יהיו לי צילומים תל אביביים מרהיבים של עוברי אורח ממהרים במעלה רחוב דיזנגוף, רוכלים קשישים וחייכנים, אימהות המטיילות עם ילדיהן הפעוטים בשדרות רוטשילד וכמובן יפהפיות שינקינאיות עוצרות נשימה, שאוכל להעלות מייד לפליקר ולהראות לכל העולם.

אבל ברגע שהייתי צריך לשלוף את המצלמה מול הפרצוף של מישהו ולהבהב לו עם הפלאש בעיניים, גיליתי שהעניין הזה הולך להיות הרבה יותר מסובך ממה שדמיינתי. רוב הזמן פשוט התביישתי להתייצב עם המצלמה מול הפנים של מי שרציתי להנציח, וכשכבר העזתי לבקש רשות, הסתכלו עליי רוב האנשים באימה, כאילו הייתי מטורף מסוכן שמבקש מהם את הדבר הכי פסיכי שאפשר לדמיין - תמונה.

אז ניסיתי לצלם מרחוק. יצא קטן. ניסיתי לצלם מאחור. יצא טיפשי. ניסיתי לארוב עם המצלמה וברגע הנכון, כשהקורבן בדיוק מגיע, להקליק עליה בנחישות. יצאה תמונה ריקה ומטושטשת.

פוזות של כוכבים

הבנתי את ההבדל הגדול בין מקצוען לבין סתם צלם חובב - צלמים אמיתיים לא מתביישים. אבל מה יעשה חובבן כמוני שנבוך אפילו רק מלהסתובב עם הנרתיק המפליל של המצלמה ברחוב? אחד שאין לו שום סיכוי לצלם סתם אנשים בחיי היום יום הרגילים שלהם?

ואז מצאתי גם אני את הפתרון אליו הגיע כל צלם חובב שניסה לצלם צילומים אמנותיים - חתולי הרחוב. להם תמיד יש פוזות של כוכבים ומבט רגיש ומלא תבונה בעיניים. והכי חשוב - מהם לא צריך לבקש רשות. צלם חופשי ככל יכולתך.

כבר כמה חודשים שאני מצלם את חתולי הרחוב בתל אביב. אפשר להתקרב אליהם בזהירות, להתייצב ממש מולם, לעשות קולות נקישה וצקצוק עם הלשון כדי שהם ירימו את הראש ויביטו בדיוק אל תוך המצלמה ולחזור הביתה עם שלל תמונות יפות ומרגשות.

קצת סבלנות וניסיון ותראו איך, גם אם אתם לא ממש נמנים על אוהדי החתולים, חתולי הרחוב מצטלמים לכם כמו דמויות אנושיות קטנות. הם נראים שמחים, עצובים, מתוקים, חכמים ובעיקר מרגשים ונוגעים ללב.

אלבום זכרון לחתולים

אורך החיים הממוצע של חתול רחוב הוא בין שנה וחצי לשנתיים. האומללים האלה, בניגוד לחתולים המפונקים והמטופחים שאנחנו מגדלים בתוך הבית, שיכולים להגיע בשיבה טובה עד גיל 20 שנה, מעבירים את החיים הקצרים שלהם ברחובות כשהם פצועים, מלוכלכים, מוזנחים, חולים ורעבים.

והנה עכשיו בזכות פליקר והמצלמות הדיגיטליות שלנו, הם הפכו פתאום לכוכבי רשת מונצחים. כל מי שיחפש את המילה "חתול" בפליקר ימצא כמעט 9,000 תמונות של החיות המסכנות האלה, שאם לא היינו מצלמים אותן ומעלים לרשת, היו מעבירות את חייהן חסרי המזל, ממש מתחת לבית שלנו, בלי להותיר אחריהן שום זיכרון.

הנה חתול ג'ינג'י שמנמנם על פח זבל עירוני, הנה שני חתולים ישנים מחובקים זה בתוך זה, הנה חתול שחור שמישיר מבט נוגה, והנה חתול חולה שנראה תשוש, מנוזל ומוכה גורל.

אני בטוח שהמקימים של פליקר לא חשבו על זה שהם בונים אלבום זיכרון אדיר ברשת לחתולי הרחוב, פשוט יצא להם לגמרי במקרה.

ככה זה כשאתה משאיר לגולשים לקבוע את התכנים של האתר שלך - הם ימלאו אותו בדברים שהכי קרובים אליהם והכי מעניינים אותם. והתוצאה תמיד תהיה מרתקת ומפתיעה יותר מאשר אתר שנעשה כולו בידי מקצוענים.

הפעולה מעניקה חשיבות

פליקר הפך לאתר שבו תמצאו לא רק תמונות של חתולים עזובים, אלא גם צילומים מרהיבים של הומלסים, של עניים, של אנשים שישנים ברחוב של מקבצי נדבות וכמובן של בעלי חיים. כל אלה שלא יכולים אפילו להתנגד לזה שתצלמו אותם.

בדיוק כמו שהבלוגים, יומני הרשת, מנציחים את החיים האמיתיים והבינוניים שלנו ומאפשרים לנו לכתוב את קורות חיינו למרות שאנחנו לא סופרים מקצועיים, כך פליקר מאפשר לכל גולש עם מצלמה לתעד את החיים שמתרחשים סביבו, החיים שאף אחד לא חשב שהם חשובים מספיק כדי לצלם אותם.

ומעצם פעולת הצילום והכתיבה של גולשים רבים החיים הפשוטים האלו הופכים לחשובים ואפילו משפיעים.