"אמא מחליפה": הלו, יש הורה אחראי בבית?

לפעמים נדמה לי שהבית שלי מתנהל מעצמו. כלומר, יש לו שני מנהלים בגובה-דשא, ואנחנו, מה שמכונה לעיתים "ההורים", עושי-דברם. אינדיאני בן שנתיים ושבעה חודשים וקאובוי זב-חוטם בן שנה וחודשיים שחושבים שהם מנהלים את הבית.

"אמא, הופ!" דורש האינדיאני, בעוד הקאובוי מיטלטל על מכנסי הג'ינס של אמא, מקנח בהם את אפו, ומיילל כדי שהיא תבין שהוא עדיין רעב. איך רעב אם אכלת בגן חמישה כריכים ושתי עוגיות? רעב. מה תעשי, תמנעי ממנו אוכל? אבל בשעה שאמא משרכת דרכה בין גוויות אודי ובאז שמוטלות על הרצפה, דורש האינדיאני לראות סרט, הקאובוי מטלטל את המנורה, ואת מגלה שנגמר האקטימל במקרר ויודעת שזה יעלה לך בצפירות רמות מכיוונו של אדום-השיער שיחליט שזה בדיוק מה שהוא רוצה, ועכשיו.

בינתיים, עד שתמצאי דרכך בחזרה, הוא מספיק לצייר על הרצפה במקום על הדף, להפוך את כל ארגזי הצעצועים בחיפוש אחר בובת קיקי (טלטאביז בלשון העם נמוך הקומה) שנמצאת בכלל בחדר השני. בפעם הבאה שידפקו בדלת מתרימים וישאלו אם יש הורה אחראי בבית - אני אתן להם לדבר עם הגדול.

בכל התוכניות ששודרו עד היום, ובעיקר בזו ששודרה אתמול (ד'), מדברים על "גבולות", אבל נראה שאף אחד לא ממש זוכר מה זה. גם "סמכות הורית" הפך למושג חמקמק ובלתי-נראה לעין. ככה זה כשאבא מוגדר "עוזר", והילד בן ה-14 במעמד בכיר ממנו בבית.

כך מתנהלת משפחתה של אורלי עומר שטרית, שמגדירה את עצמה כמנכ"ל. הבית שלה מתנהל כמו מסדר המפקד. יש מטבח לדוגמה שאסור לשים בו כפית בכיור, יש סלון לדוגמה שאסור לשבת בו או חלילה לשתות קפה כי אולי יגיעו אורחים, ויש גם ילדים לדוגמה שנדמה שאסור להם לנשום.

גל הבכור, בן ה-14, מכונה "הנשיא", שזה יותר ממה שאבא שלו, דודו, מקבל. שם החיבה שלו בפי אשתו - פלסטלינה. כמה רומנטי. ואז בלי התרעה מוקדמת חודר גורם פח"ע לרצועת הביטחון. בחסות רחלי, האמא-המחליפה, ניתן האות להסיג גבול – וגל הסמנכ"ל מזועזע. "משחררים יותר מדי את הרצועה" הוא אומר, "קומזיץ, לאכול פיתות. מה זה הדבר הזה? למרות שהיה דווקא די טעים…". לאט לאט נשברות החומות הבצורות וגל מגלה שדווקא די נחמד לצייר על הקיר בחצר.

הלוואי שהבית שלי היה נראה לשתי דקות כמו הבית של אורלי. ביום של עוזרת אסורה הכניסה לביתי. אפילו אנחנו לא מורשים להיכנס. כי ברגע שחוזרים מהגן מסתער חיל הפרשים על הסלון וכמו סופת צונאמי משנה את מיקומם של הרהיטים, הצעצועים, הבגדים והכלבה. אבל אפילו דרדק בן שנתיים וקצת יודע שאם הוא רוצה משהו - הוא צריך לסדר קודם. אפילו הוא יודע שלמרות שנדמה שאמא ואבא נמצאים רק בתפקיד המלצר, החדרנית ונושא הכלים, המילה האחרונה בבית היא שלהם. אם תמשיך לצעוק "עכשיו, אמא" תקבל מקסימום גרון צרוד. ואל תשכח מי היד שמנענעת את הבקבוק.

מנגד - יש את הבית של רחלי וגיורא ניקלס. רחלי מגדירה את עצמה כבן אדם חסר מסגרת, שזה במילים אחרות מנהלת מזבלה עירונית. מנהלת? סליחה. יד מכוונת זה בדיוק מה שחסר בבית הזה.

הבית מבולגן, הטיח מתפורר ואין גבול לחוצפה של הילדים. וזה לא הגבול היחיד שחסר שם. הבן אוכל מנגו ומשליך את הקליפות מעבר למרפסת. אורלי, האמא-המחליפה, מבקשת מרועי בן ה-13 שיעזור לנקות והוא אומר לה שתנקה בעצמה, עם איום מרומז: "אם אני ארצה להתנהג רע זה לא יהיה ככה. יהיה יותר גרוע".

אורלי, שרגילה לקבל פקודות רק מהאונה השמאלית במוח, מכריזה מלחמה. כשהיא מקריאה את רשימת פקודות מטכ"ל לארבעת הימים הקרובים - הילדים מתגלגלים מצחוק. להתעורר עד עשר בבוקר? שמישהו יגיד כבר ליגאל שילון לצאת מהמחבוא. התבלבלנו בתוכנית.

מישהו התבלבל פה בתפקידים. ילד לא צריך להיות "נשיא", ולא לעמוד בראש חברה שנקראת בטעות גם "בית". הוא גם לא צריך לחכות שישחררו לו את הרצועה. ילד צריך להיות ילד. חוקים נועדו שיפרצו אותם, ופקודות מטכ"ל זה משהו שנועד להנהיג צבא, ולא חיילים בגובה-דשא. זה אומר שמותר ללכלך לפעמים, מותר לכופף את החוקים בחופש הגדול, מותר לא לעמוד בלוחות זמנים.

מצד שני, ילדים גם לא צריכים לגדל את עצמם, וההורים חייבים לזכור שהם הסמכות האחראית בבית. תהיו חברים, תפתחו סחבקייה, רק אל תשכחו מי הבוס.

• הכותבת היא אמא לשניים, מרצה לתקשורת וקולנוע ועורכת אינטראקטיב בתוכנית "ערב טוב עם גיא פינס"