נזקי הפמיניזם

הפמיניזם של פרידן דגל בחדירה שקטה למוקדי כוח ובחזרה אינסופית וקולנית על מסרים תעמולתיים אחידים, תוך

השתקה אכזרית של כל ניסיון לערער עליהם. כדי ליצור את רמת הזעם הנאותה בקרב הנשים ואת רמת המועקה הראויה אצל הגברים, המציאו הפמיניסטיות באקדמיה ובתקשורת נתוני אימה על סבלן של הנשים בעולם הגברי נטול החמלה. סטטיסטיקות נופחו בעשרות מונים, לעתים אף ביותר מכך. אחת הדוגמאות הידועות היא הטיעון בספרה של נעמי וולף, "מיתוס היופי", כאילו בארצות-הברית מתות מדי שנה 150 אלף נשים מאנורקסיה נרווזה - טיעון אשר מצא מאז את דרכו לעשרות מאמרים וספרים אחרים, אף שנחשף כשקר מוחלט (המספר האמיתי של מקרי המוות הוא כמאה).

אחד המיתוסים ההיסטוריים המרכזיים של התנועה הפמיניסטית - הטענה כי תשעה מיליון נשים נרצחו על מזבח המיזוגניה בתקופת ציד המכשפות - אינו פחות מופרך. בספרו "המין המיוחס", שראה אור בשפות שונות, מסביר ההיסטוריון פרופ' מרטין ון קרפלד כי בתקופה המדוברת האמין כלל הציבור - כולל הנשים - בקיומם של מכשפים ומכשפות. מרבית הנאשמים בעבירת הכישוף היו אמנם נשים, אבל גם גברים רבים הועמדו לדין בגינה, ובארצות מסוימות הגברים היוו רוב בקרב הנאשמים. כתבי אישום רבים נשענו דווקא על תלונות של נשים נגד נשים אחרות, שנחשדו כי גרמו למותם של ילדים. באשר למספר תשעה מיליון: ון קרפלד רואה בו בדותה מוחלטת, ומעריך כי סך כל הקורבנות בתקופת ציד המכשפות (והמכשפים) הגיע לכמה עשרות אלפים. העסקניות הפמיניסטיות, שמפריחות היום לאוויר את הטיעון לגבי תשעה מיליון קורבנות נשיים, משתייכות לאותה הקליקה שמונעת כבר כמה שנים את פירסום ספרו של ון קרפלד בעברית.

בישראל מתבטאת היצירתיות של הפמיניסטיות הרדיקליות בעיקר בהצגה מגמתית של תופעת הרציחות במשפחה. לפי הסטטיסטיקה המשטרתית, בכל אחת מהשנים האחרונות נרצחות בישראל כ-12 נשים על-ידי בני זוגן, וכשלושה גברים נרצחים על-ידי בנות זוגם. אם מוסיפים את הרציחות שנעשות בשיטות פחות ישירות - כמו הרעלה, או שימוש ברוצח שכיר - ההבדל בין מספרי הקורבנות משני המינים הופך זניח. אין גם שום חוקר שמוכן לעמוד מאחורי תעמולת הזוועה בדבר קיומן של 200 אלף נשים מוכות בישראל: במרכזי משרד הרווחה לטיפול באלימות במשפחה מטופלות כ-6,200 משפחות, ולא בכולן הגבר הוא האלים. מסה אדירה של מחקרים בישראל ובמערב מראה כי נשים יוזמות כמחצית מאירועי האלימות הפיזית בין בני זוג, וכי הן אחראיות לכשני שלישים מההתעללויות בילדים.

גם הטיעון לגבי אפליית שכר בין גברים ונשים נגוע בדמגוגיה. ביוזמת הוועדה לקידום מעמד האשה נבדק הפער

 בהכנסתם הממוצעת של גברים ונשים בשירות המדינה, ונמצא כי כולו נובע מפער בשעות הנוספות: גברים עובדים יותר שעות, עושים יותר משמרות לילה ושבת ומבצעים יותר עבודות המזכות אותם בתוספת סיכון. ממילא, הכסף שגברים מרוויחים לא הולך לכיסם בלבד, אלא משמש בדרך כלל לפרנסת משפחותיהם. הוא משלם עבור הבית, החינוך, הטיפולים, הבילויים, החופשות, הבגדים, המשחקים והתכשיטים של כולם: גברים, נשים וילדים.

לא היתה מלחמה בין המינים, עד שבטי פרידן נכנסה לתמונה. היו אפליות קטנות וגדולות נגד נשים, היו סטריאוטיפים לא מוצדקים, היה זלזול ביכולותיהן של נשים והיו גם פשעים שלא טופלו כראוי על-ידי מערכות החוק. מן הראוי שכל העוולות האלה יתוקנו: איננו מטיפים לחזרה לשנות ה-50, וזה ממילא בלתי אפשרי. אבל צריך לשים סוף למלחמה בין המינים, כי היא גובה מחיר איום: משפחות נהרסות סתם, ילדים מאבדים את הוריהם, חפים מפשע מושלכים לכלא. מוסד המשפחה, המיניות שלנו, הרומנטיקה, האהבה עצמה - כל אלה מצויים כיום תחת איום. יש מקום לשוויון בין המינים, אבל שוויון יכול גם להיות כמו זה שבין יין ויאנג - בין שתי זהויות שונות, הפוכות אפילו, המשלימות זו את זו כדי ליצור שלם הרמוני.

גיל רונן, יו"ר "הקול הגברי"