מתי כבר תמצאי כלה?

את הסיפור הזה כולכן מכירות. בחורה פוגשת בחור, ועוד בחור, ועוד בחור. לפעמים היא גם מתחתנת עם אחד מהם ואולי אפילו עושה איתו ילד, ואז, פתאום, היא מחליטה שהיא בעצם לסבית. נכון? לא בהכרח. אם את גדלה בבית מספיק מתירני את יכולה להתחיל בלהיות לסבית, למשוך ככה שמונה שנים - ורק אז להבין שזה לא זה. הבעיה היחידה היא שבגיל 30 ומשהו את עלולה למצוא את עצמך קצת אבודה.

תראו אותי למשל: עד גיל 18 דווקא ידעתי בדיוק לאן אני הולכת. מי שקילקל לי את התוכניות היה הבחור הראשון שהתעניינתי בו, ושדחה את חיזורי (או כפי שהוא ניסח את זה, "זה יהיה כמו לשכב עם אמא שלי"). אחרי תקופת אבל של ארבע שנים פגשתי את הלסבית הראשונה שלי - והחלטתי שזאת תהיה הנקמה האולטימטיבית. הוא לא לקח את זה קשה במיוחד. גם אשתו לא.

אחרי הלסבית השנייה, לפני שלוש שנים, מצאתי את עצמי זוחלת על ארבע אל הבנים. מי שקילקל לי הפעם את התוכניות היה הבחור השני שהתאהבתי בו, אבל הוא כבר לא הבעיה שלי; הבעיה היא שעכשיו, בגיל 30 ומשהו, אני מוצאת את עצמי קצת אבודה. כלומר, שלא תבינו אותי לא נכון. עם החברות הסטרייטיות שלי, שבטוחות שאו-טו-טו נופל עלי חתן, אני עוד מסוגלת להתמודד. אבל הקמפיין העיקש של האמא הפולנייה שלי להחזיר אותי לנשים - זה כבר באמת יותר מדי.

מי לעזאזל מקשיבה לפסיכולוגית?

החברה הלסבית הראשונה שלי, פ', למדה איתי באוניברסיטה. ההתמחות שלה היתה המרת סטרייטיות, והיא לא היתה צריכה לעשות הרבה כדי לפתות אותי. למעשה היא לא עשתה כלום. היא פשוט היתה שם, נורא צעירה, נורא נוירוטית ונורא יפה, , ואני הלכתי עם הפנטזיה הלסבית והתחלתי איתה. "אם את לא היית מתחילה איתי, אני הייתי מתחילה איתך", היא אמרה, וזיכתה אותי בנשיקה הצרפתית הראשונה בחיי.

היא פשוט היתה שם, נורא צעירה, נורא נוירוטית ונורא יפה (אילוסטרציה)

הפסיכולוגית שלי קראה למה שקרה עם פ' סקרנות אינטלקטואלית. רק שהסקרנות שלי כנראה יצאה מגדר הרגיל, כי לקח לי חמש שנים לרדת לעומקה של זאת ועוד שלוש לעומקה של אחרת. כצידה לדרך היא הטיחה בי גם את נבואת הזעם הבאה: "אם את באמת רוצה לבחור, את חייבת לנסות להיות גם עם גבר. אחרת תשלמי על זה ביוקר". את הדיון על הגבולות האתיים של פסיכולוגים נניח בצד, אבל אין ספק שזה היה בדיוק הפוש שנזקקתי לו. עובדה: את חמש השנים הראשונות של הפאזה הלסבית שלי העברתי בלהצדיק את ה"בחירה" החדשה שלי ולהתמיד בה על אפה ועל חמתה של הפסיכולוגית.

האמת היא, שעיקר תרומתי לקשר עם פ' היה בהענקת סיוע אסטרטגי בכל מיני עניינים לא פתורים שהיו לה עם "ידידות" ש"לא היה לה שום עניין מיני בהן", אבל כמי שתמיד לומדת לאט לקח לי כמה שנים לפטור אותה מעולי (היא לא לקחה את זה קשה במיוחד. בדיעבד גם הבנתי למה; בשיחה שניהלנו כעבור שנתיים היא ציינה במקרה שיום השנה שלה ושל החברה החדשה שלה חל באוקטובר. אנחנו נפרדנו בדצמבר. אותה שנה). אגב, המשפט ש-פ' אמרה כשהצעתי לה ללכת היה: "אם את לא היית גומרת איתי, אני הייתי גומרת איתך". לא יעזור כלום, נאלצתי להסיר את הכובע בפני העקביות שלה.

אחרי חמש שנים ביחד, לקח לי 24 שעות להמשיך הלאה. כבר למחרת הפרידה ניגשתי ל-א', הבחורה היחידה במשרד שנראתה לי לסבית, ושאלתי אותה אם היא במקרה מחפשת שותפה. נעניתי בשלילה, אבל כיוון שכבר העברתי כמעט יום שלם לבד, לא ויתרתי ושיניתי טקטיקה: מצאתי תירוצים לדבר איתה, הזמנתי אותה לצאת איתי, הפגזתי אותה באימיילים ובאופן כללי די ניג'סתי לה.

אחרי כמה שבועות של מאמצים אינטנסיביים א' השתכנעה שהיא לסבית. כעבור ארבעה חודשים כבר גרנו יחד. ליתר ביטחון החלפתי פסיכולוגית.

מי לעזאזל רוצה חתול?

שלוש השנים שביליתי במחיצתה של א' עמדו בסימן היכרות אינטימית עם מה שמכונה בחיבה "הקהילה הלסבית". לא אשכח את מסיבת הנשים הראשונה שלי - מאות בנות, מתחתית החי-בר ועד פסגת האקדמיה, מצטופפות במועדונים של הקהילה ומגשימות הלכה למעשה את התיאוריה הקווירית.

ככל שחוג החברות שלנו התרחב ואני זזתי עוד כמה סנטימטרים שמאלה על הרצף הלסבי, אוצר המילים שלי הצטמק. העברית העשירה שלי הפכה למיותרת: גיליתי שכל מה שחברה בקהילה צריכה בשביל להיחשב למשכילה ולמעניינת זה להשפריץ צירופים שונים שכוללים את המילה "ג'נדר". טוב, היא צריכה גם לקנות כמה דגמ"חים של "פוקס", לקחת חתול, ללכת לסינמטק ולראות משחקים של מכבי. המהדרות מקפידות גם לשוחח עם אהובותיהן בלשון זכר ולנשק אותן בפרהסיה, אבל לי יש גבולות.

ואז, יום אחד, פגשתי בחור. היינו אמורים לעבוד יחד על פרויקט משותף, וכבר מהרגע הראשון ידעתי שטוב לא יצא מזה. צ' היה התגלמות אהבת נעורי הנכזבת, רק מבוגר בעשור. יותר משנה הצלחתי להחזיק את זה בבטן, אבל בסוף החלטתי שככה זה לא יכול להימשך. מניסיוני המר ידעתי שמעטים הסיכויים שהגבר המבריק והחתיך הזה ירצה אותי, אז כדי להבטיח מעל לכל ספק המשכיות במערכות היחסים, החלטתי לבדוק את השטח לפני שאני מציגה בפני א' את תוכנית ההתנתקות.

במשך לילות ארוכים ניסחתי נאום חוצב להבות ועקיף ככל האפשר, כמיטב המסורת הפולנית. ואז הנחתתי עליו את המכה. "גם אני מרגיש ככה כלפייך", אמר צ' - ואני חזרתי להיות מתבגרת בת 13 שרוקמת סיפורי אהבה מלודרמתיים על גידי גוב. אבל אם אז מנעו ממני נסיבות זדוניות להתאחד עם אליל נעורי, הרי שהפעם האל דווקא החליט לרדת מהאולימפוס ולהתאחד עם בת התמותה (כן, אני יודעת, יופי של נקודת מוצא למערכת יחסים שוויונית). ועכשיו הגיע תורה של א' לחטוף את הבומבה.

ההחלטה להיפרד מ-א' לא לוותה בשום רגשות אשם, מה שרק הוכיח לי שהקשר בינינו זה לא זה. למעשה, אפילו האמנתי שאני בעצם עושה לה טובה כשאני משחררת אותה מחיים משותפים עם סטרייטית בארון. אבל למען הסדר הטוב הואלתי בטובי להקדיש לרעיון שבוע שלם של חיבוטי נפש. התייעצתי עם ההורים והחברים, התחמשתי בטיעוני ה"בעד", ודי מיסמסתי את ה"נגד". לקינוח גם העליתי באוב את קללת הפסיכולוגית הראשונה שלי. "זאת ההזדמנות שלי לבחור", אמרתי לעצמי. "אני לא רוצה להתעורר בגיל 60 ולהרגיש שהחמצתי את החיים".

מי לעזאזל מחפשת אהבה בקופידון?

א', למען האמת, לקחה את זה די קשה. בתוך חודש היא השילה את עשרת הקילוגרמים שהוספתי לה, וחזרה כמעט לגבול האנורקסיה. כפרס ניחומים הורשתי לה את כל החברות המשותפות שלנו (זה לא היה כזה סיפור. הן ממילא הפסיקו לדבר איתי). עכשיו הייתי פנויה ומזומנה להסתער על צ', הגבר הראשון בחיי. ועל שני הילדים שלו מהנישואים הראשונים. ועל הדיכאון הקליני שלו. ועל הפרעת האישיות. "לא נורא", חשבתי לעצמי לפחות פעם בחודש, כשהוא היה מקלל אותי, זורק עלי חפצים ומעיף אותי מהבית סופית. "זה המחיר שצריך לשלם כדי להיות סטרייטית".

הדיל הזה סחב שנה וחצי. אחת לחודש הוא היה שופך עלי את מררתו, ואני הייתי עוזבת. סופית. וחוזרת. נו, לפחות אני יכולה להתנחם בכך שלא כל אחת זוכה למייק-אפ סקס פעם בחודש. אבל בסופו של דבר, אחרי התפרצות קשה במיוחד, באמת הלכתי. הוא ניסה להתאבד. לא חזרתי. יש לי גבולות.

הפעם, שלא כמו בעבר, החלטתי לא להיחפז עם הזוגיות וגזרתי על עצמי התנזרות חינוכית: לראשונה בחיי הייתי לבד. חודש שלם. ואז נשברתי ועשיתי מנוי ב"קופידון". בהיותי למודת זין הגדרתי את עצמי כסטרייטית, והתחלתי לסנן במרץ. מהדייטים הספורים שנעניתי להם למדתי המון - בין השאר את זה שהגודל כן קובע. כלומר, אפילו האיבר הרופס-לפרקים של צ' נראה פתאום מונומנטלי בהשוואה לחצאי הגו'ינט שהוצעו לי.

ופתאום, ארבעה חודשים אחרי הגראנד-פינאלה, האקס שלי נזכר שאני אהבת חייו. משום מה, גם אני לא התקשיתי להיזכר בזה - שהרי הוא נהג לומר לי את זה אחרי כל פעם שניפנף אותי. בכל אופן, לא יודעת כמה מכן ניסו פעם לנהל משא ומתן עם הפרעת אישיות גבולית, אבל בתום כמה שיחות קצרות השתכנעתי מעל לכל ספק שהוא מעולם לא ניסה להתאבד, ובטח לא בגללי. את התלונות יש להפנות למע"צ. חוץ מזה הבנתי שבכלל לא מתאים לי לבד. בא לי ללכת לישון עם מישהו/י קבוע/ה כל לילה, לחבק לו/ה את הכרס, לטפח אוצר מילים פרטי. ולהוציא את העיניים לכל הרווקות, אם אפשר.

מי לעזאזל חוזרת לאקס אלים?

אז חזרתי אל צ'. ואל שני הילדים שלו מהנישואים הראשונים. ואל הדיכאון הקליני שלו. ואל הפרעת האישיות. עבדתי קשה עם הפסיכולוגית החדשה שלי על הפנמת העובדה שלבן זוגי יש מחזור חודשי; הכנתי לי ערכת עזיבה כדי לחסוך אריזות מיותרות; התחלתי לקחת כדורים נגד חרדה, וכך יכולתי לשוב ולסעוד את אהובי בלב חפץ. החיים חזרו למסלולם. במשך שמונה חודשים למדתי לשרוד כל משבר, למנוע כמה, ובאופן כללי לפתח עור של פיל. אבל הזוגיות המהודקת שאירגנתי לי היתה כל כך נינוחה, שלא הקפדתי מספיק על כללי הזהירות ועשיתי טעות קלאסית: צירפתי לחבילה צלע שלישית.

ג' חברתי הוותיקה בדיוק חזרה אז מחו"ל, פנויה ותוססת, ואני אימצתי אותה אל חיקנו המשותף. היא הפכה לבת בית אצלנו, ואנחנו אצלה. היא ישנה אצלנו, ואנחנו אצלה. חוץ מסקס זאת היתה שלישייה לכל דבר, וכבר התחלנו להרגיש כמו חלוצי "המשפחה החדשה". רקמנו חלומות על חיים בקומונה, ואפילו השקענו מאמצים ניכרים בניסיון למצוא לה מישהו. סתם בשביל הסימטריה.

הראשון להביע דאגה היה צ'. לא פעם ולא פעמיים הוא ביטא חשש עמוק מהחיבור ה"מיוחד" בין שתינו, ולא בכדי - היא היתה מדליקה, היה לה עבר לסבי, היא דיברה איתי בטלפון עשר שעות ביממה, דחפה ידיים בכל הזדמנות ובקיצור נמרחה עלי. צ', שמאז ומתמיד פחד מהרגע שבו אעזוב אותו ואחזור לבחורות, נכנס ללחץ. אך נפלאות דרכי האל, ונפלאות עוד יותר דרכי האישיות הגבולית. באקרובטיקה פסיכולוגית מרשימה הוא הצליח לשים קץ לחרדת הנטישה שלו. הטריק שלו היה מאוד פשוט: הוא העביר אותה אלי.

ייאמר לזכותו שהוא לא בגד בי. הוא רק התאהב בה, אמר לה את זה, ובתוך יומיים היא השתכנעה ש"גם היא מרגישה ככה כלפיו". כשהצלחתי לחלוב את זה ממנו שלושה ימים אחר כך, זה הזכיר לי משהו. אז קמתי, הודיתי ביני לבין עצמי שיש צדק בעולם, התרחצתי, התלבשתי, אספתי את ערכת העזיבה שלי והלכתי. סופית.

מי לעזאזל רוצה להיות לבד?

בזמן האחרון, אחרי כל הסמטוכות, עשיתי מאמץ מרוכז להחליט לאן מועדות פני (זה, כמובן, רק אחרי שהפנמתי את הרעיון החדשני שיש לי יכולת להשפיע על מהלך העניינים). ותרשו לי לגלות לכן שכשיש לך חוג חברתי כמו שלי ואמא כמו שלי, זה לא קל. אני נקרעת בין החברות הנשואות-פלוס-ילד שלי, שמבטיחות לי זוגיות אין קץ עם זכר נאה - לבין היידישע מאמא שלי, שפוסקת נחרצות ש"נשים צריכות להיות עם נשים וגברים עם גברים". וזה בא מאישה שנשואה לאותו גבר כבר 35 שנה.

האמת? יש משהו במה שהיא אומרת. בשביל בחורה כמוני, שהדימוי העצמי שלה בתחת, אין לכאורה פתרון קל מזה: כמה טלפונים, דייט אחד, והדייט השני כבר עם המובילים. יתרה מזאת, עם יד על הלב, נראה לי ש-90 אחוז מבנות הקהילה נמצאות במעגל בדיוק מהסיבה הזאת: הן פשוט לא יודעות לשחק את המשחק הסטרייטי. שמעתי לא מעט סיפורים מבחורות בקהילה שהזכירו כבדרך אגב אהבות נעורים נכזבות, ניסיונות מרים להפגין אסרטיביות חיזורית שנגמרו במפח נפש ותחושה ברורה של אכזבה מהיכולת של "הבחורה הפוסט-מודרנית" להשיג את מה שהיא רוצה בעולם שבו לכאורה מותר לה לעשות את זה.

המהפכה הפמיניסטית אולי שיחררה את הנשים, אבל היא בהחלט הכניסה ללחץ הרבה גברים. משהו באינטראקציה בין המינים הפך את כל עניין החיזור לבעייתי יותר, ועם כל האהדה שלי ושל חברותי למצוקתם המובנת של הגברים (בכל זאת אלפי שנות דיכוי זורמות בעורקיהם), אין לנו זמן לחכות בודדות בבית עד שהם יתאפסו.

התוצאה היא שהרבה נשים מספיק ליברליות פשוט חוצות את הקווים שבין אחוות נשים לאהבת נשים. אצלי לפחות, כשאני חושבת על האופציה האחרת - להיות לבד - קשה לי מאוד לחשוב בהיגיון ולקבל החלטות שקולות. הצורך להיות בזוג הוא משהו שמרגישים בבטן (או לא), ובשבילי, כשאין לי עם מי להיות בזוג - טובה חברה טובה אחת ביד משני גברים ב"קופידון".

מי לעזאזל מתייעצת עם לסביות?

אז אני יכולה לשאול את עצמי עד מחר למי אני נמשכת יותר או עם מי מהמינים אני רוצה לנהל מערכת יחסים, אבל האמת היא שאת כל הדיון סביב השאלות העקרוניות האלה אני מנהלת רק בראש. בסופו של דבר מה שמפעיל אותי הן תחושות הבטן. הדיון השכלתני שלי יכול בסך הכל לעכב מעט את המעשים הפזיזים שאני נוהגת לעשות. גם זה משהו.

בשביל להיות מגובה מכל הכיוונים, החלטתי להיוועץ בשלוש הלסביות היחידות שלא מחקו אותי כשעברתי מחנה. ת', ל' וז' הן לסביות בעלות אידיאולוגיה מגובשת מאוד ודחף מיסיונרי מגובש לא פחות, ואת שני אלה הבאתי בחשבון כששטחתי בפניהן את הבעיה שלי: "כל ערב אני מתפללת לקום בבוקר ולהרגיש לסבית, וכל בוקר אני מתעוררת ומרגישה סטרייטית. מה לעשות?". התשובה שלהן לא הפתיעה אותי: "תחזרי לנשים, זה יעבור לך".

מאחר שהרגשתי שזה לא ממצה את הדיון - וכיוון שנערכתי לתגובה הזאת מבעוד מועד - הכרזתי מיד שברמה הרגשית, אף אחת משתי האקסיות שלי לא הצליחה לעורר בי תעצומות נפש כמו צ'; ושברמה המינית, תחושת האיחוד שהתלוותה לאקט החדירה היתה מעל ומעבר לכל מה שהרגשתי אי פעם עם אישה (אם נתעלם לרגע ממאזן האורגזמות, שבהחלט עומד ביחס הפוך למה שתיארתי עכשיו).

ל' ו-ג' הסתערו עלי, ובחיוכים ממזריים של יודעות דבר ניסו בתוקף לשכנע אותי שאם בחורה שאני אוהבת היתה חודרת אלי באמצעים מלאכותיים, הייתי חווה אותו איחוד סימביוטי שאני כל כך מייחלת לו, ושבתנאים מסוימים גם סיליקון ניחן במוליכות חשמלית. חוץ מזה ת' הזכירה לי ש-א' ו-צ' הם הפכים מוחלטים גם באופיים, ואולי בחורה שהיתה דומה לו - זאת אומרת דיכאונית, חרדתית ובכיינית היתה מעוררת בי אותן תחושות נעלות.

ההתנגדות שלי לטיעונים שלהן הדהימה אותי. פתאום הבנתי ששנתיים של כביסה, גיהוץ וגידול ילדים-לא-לי פערו תהום עמוקה בין כל מה שאי פעם האמנתי בו ל"אני מאמין" הנוכחי שלי. הרי רק לפני שלוש שנים יכולתי להטיח בדיוק את אותם דברים בפניה של לסבית מתחילה. אני, שעד לפני שלוש שנים מיקמתי כל גבר ששורק לבחורה ברחוב על אותו רצף פרוורטי שבקצה שלו מצוי האנס המנומס, הפנמתי מבלי משים את כל עקרונות השוביניזם וכבר שנה מסתובבת עם התחושה שאילו רק היה לי ממון, הייתי מגשימה את ייעודי האמיתי: עקרת בית.

מי לעזאזל מקשיבה לאמא שלה?

סיימתי את הפגישה הרבה יותר מבולבלת ממה שהגעתי אליה, אבל בצר לי (שבועיים לבד!) החלטתי שהגיע הזמן להחליט. מעל הכל היה ברור לי שלהיות לבד זאת לא אופציה. זה גם משעמם וגם הופך את החיים לבלתי נסבלים: אי אפשר ללכת ברחוב, אי אפשר לראות סרט, ואירועים משפחתיים לא באים בחשבון. חוץ מזה, לאן שלא מפנים את המבט רואים רק זוגות מתמזמזים. אז השאלה היחידה היא עם מי לא להיות לבד.

בנות זה כיף. בנות זה קל. את קוראת אותן כמו ספר פתוח, מדברת איתן באותה שפה, מקבלת פטור מרוב עינויי הטיפוח, ובקיצור מרגישה כמו דג במים. החיים זורמים על מי מנוחות, ואם לא - את תמיד יכולה להיות בטוחה שאם תישארי לבד, מיד תעוט עלייך קבוצת תמיכה עם עדר של בנות להחלפה. הסקס נחמד, במיוחד אם האזור הארוגני שלך נמצא בפלג הגוף העליון. אם לא, חברת השפע דאגה לזה שגם החלק התחתון יקבל את מה שמגיע לו (ושזוג אצבעות לא יכול לספק). גם לקרוא את ג'ודית באטלר וללכת לכנס השנתי ללימודי מגדר, או לטוס לחו"ל כדי לחקור את הסצנה הלסבית ולחזור ארצה כדי להחליף חוויות עם הסצנה המקומית זה נורא נחמד. בנות זה כיף. בנות זה קל. אבל אולי זה קל מדי?

זין זה נחמד. זין זה נעים. אבל זין יש גם מסיליקון - אם כי מניסיון אני יכולה להבטיח לכן ששום דבר שעובד על בטריות לעולם לא ישתווה למשהו מבשר. אמנם הגבר שלי היה רחוק מהאידיאל המקובל - היו לו כרס וקרחת, גרושה, שני ילדים ובעיות נפשיות מפה עד הודעה חדשה. הוא בילה את רוב ימיו במצב מאוזן, בוכה, חרד ומוצף רגשות אשם. לא הלכנו לקולנוע, לא לקונצרטים ולא למוזיאון, לא ראינו טלוויזיה, וגם כדי לעשות תוכניות עם חברים או משפחה היה צריך לחכות עד לרגע האחרון, למקרה שאיזה התקף ישבש אותן. אבל נניח שלא כל הגברים כאלה, ונניח שאי שם בעולם נמצא בחור נחמד, שפוי וחיובי, שבמקרה מסוגל להתאהב בי - מי רוצה אותו בכלל? איפה הריגושים? מה עם כל האקשן?

אחרי שכיסיתי את כל האפשרויות הבנתי שחזרתי לנקודת ההתחלה, אז הכנתי לי טבלה וזה עבד. הנה, קיבלתי החלטות: 1. אני מעדיפה נשים. 2. אני מחפשת חתן. מצטערת, אמא.

*השם בדוי, העובדות אמיתיות