בתוך הבחוץ

היא מתבוננת בי בעיניים טובות, ועל סף הדלת אומרת: "את יודעת, את לא לבד. כל שנה אני רואה יותר פציינטים עם הבעיות האלה, ולפעמים אני חושבת שהעולם הזה פשוט נהיה לא מתאים לבני אדם. יותר מדי רעש, יותר מדי לחץ, יותר מדי דרישות לא הגיוניות מועמסות על המוח". ואז היא משחררת אותי מהביקור בטפיחה ידידותית ושולחת אותי החוצה עם המרשם שבעיניה הוא הגיוני לגמרי ובעיני הוא אות לעלבוני הגדול, לחוסר היכולת שלי לתפקד בתוך העולם הזה בשאננות. ואני פשוט עומדת שם, קפואה. אני יודעת שעוד מעט מישהו יבחין, יראה או ילעג, ואולי אפילו גרוע מזה - יציע עזרה בלי להבין.

זר לא יבין. אני מקנאה בזרים על יכולתם לא להבין ולא לחוות את מה שהגוף שלי מייצר לגמרי בלי שביקשתי ממנו. למרות שבאופן כללי אני יודעת מהם האותות המבשרים את בוא הרעה, אני לא יכולה להתעלם מהם. האותות הללו - "טריגרים" בשפת אנשי המקצוע - יכולים להיות לילה ללא שינה שאחריו צריך לתפקד כרגיל, או מהומה עירונית רגילה של צפירות אוטובוסים ואמבולנסים, או פקק דחוס בדרך פתח תקווה, או המתנה ארוכה מדי בתור, ופתאום הגוף שלי נפרד מההיגיון ומודיע לי שהוא לא יכול יותר.

זה מתחיל ברעידה פתאומית, חזקה וניכרת לעין, מלווה בתחושה של יובש קיצוני בגרון, שנדמה כהולך ומתכווץ ונחנק מבפנים. זה ממשיך בפעימות לב מואצות ובלחץ דם כה גבוה, שאם ימדדו אותו עכשיו, בטח יבהילו אותי לבית חולים. אני מתכסה זיעה קרה, ומתישהו אני מאבדת את היכולת להמשיך ולפסוע אפילו עוד צעד אחד, כי ברור לי שהפעם אמות.

כן, יש לי מרשם ויש לי כדור-שעת-חירום בתיק, אבל אם אצליח לדדות לבד עד לקולר, יעברו עוד 20 דקות עד שיתחיל לפעול, וזה במקרה הטוב. אלוהים, מה עושים בינתיים? איך מגיעים מהשיתוק המוחלט הזה לקיר שאפשר להיאחז בו ולנזול לרצפה, כי רק שם אני מרגישה בטוחה די הצורך להמשיך ולרעוד כמו כלבלב רטוב, ומדי פעם לרקוע ברצפה רק כדי לוודא שאני עוד חיה, שעוד מעט זה יעבור. ומה היה לנו כאן בסך הכל, רק התקף חרדה. "טיפול ביהייביוריסטי כבר ניסית?", שאלה הרופאה בנימה אמיתית של אמפתיה דקות אחדות קודם. "ניסיתי הכל", אמרתי לה. נגמר הכוח לנסות.

היה ברור כשמש שעוד מעט האדמה הבוצית מתחתיה תבלע אותי

הדברים האלה נכתבים בעילום שם כי למרות מעטפת הנאורות שרוב קרובי, ידידי ושותפי לעבודה טורחים לפתח בשנים האחרונות, קשה מאוד לאדם להזדהות כמי שסובל ממה שעדיין מתויג כהפרעה נפשית. בין חברי יש כמה

פסיכיאטרים, ומדי פעם אני מתעדכנת באמצעותם בחידושי המדע: אני כבר יודעת שמדובר בבעיה שכל כולה באיזה רצפטור נאחסי במוח שלי, שחמישה עד עשרה אחוזים מהמסתובבים בעולם המערבי סובלים ממנה בדרגות קושי משתנות - ושעדיין אין כדור פלא. אין אנטיביוטיקה כזאת שמסלקת את הכל, אין חיסון כזה שמונע את הכל מראש.

בעתיד הלא רחוק, אני מנחמת את עצמי, יבטלו בכלל את התיוג הזה. בעתיד יהיו אנשים נאורים יותר שיבינו. אבל בעתיד צפוי גם יותר לחץ ורעש, יותר צפיפות ואלימות בכבישים, יותר דברים שכבר עכשיו ברור שהם מחוללי חרדה, או בשפתם היבשושית של הפסיכיאטרים, טריגרים. רק ללחוץ עליהם בטעות, והנה זה בא. פתאומי וחזק כירייה. היובש בגרון, הרעד, לחץ הדם. במראה נשקפת אלי בבואה מיוסרת של אישה חיוורת כסדין עם עיניים קרועות. לא ייתכן שזאת אני. לא ייתכן שבעוד 20 דקות הכל יחלוף, ובמועד בלתי ידוע - בעוד שלוש שעות, שבועיים או חצי שנה - יתחיל מחדש.

האימה

בפעם הראשונה הייתי בת 26. עמדתי בפתחו של אולם גדול במוסד ציבורי גדול, ופתאום אירע משהו שעד היום לא קל לי לתאר אותו: הרצפה נדמתה לי איכשהו נוזלית, והיה ברור כשמש שעוד מעט האדמה הבוצית מתחתיה תבלע אותי. זה לא מה שממש קרה: זה מה שאחר כך נתתי לו מילים, כי בהתקף החרדה הראשון של אדם שמעולם לא חווה דברים כאלה, המילים נגמרות ראשונות. אפילו היכולת לבקש עזרה נעלמת לגמרי, ובמקומה עומד גוש ג'לי רוטט וחיוור שיודע שעוד רגע קט ימות, וכבר אין מה לעשות.

כשזה נגמר, נשאר התימהון הגדול: איך זה שפתאום? מה קרה לי? מה קורה שוב, בימים הבאים, במרווחי זמן הולכים וקטנים? ולמה לעזאזל דווקא לי? למה אני צריכה להידחק בכוח במיטב ימי אל הסטטיסטיקה המרושעת הזאת, בין חמישה לעשרה אחוזים? אחרי 20 שנה, אחרי מגוון הטיפולים הקונבנציונליים וכמה שלא, אני מעיזה לנחש שהסטטיסטיקה משקרת. שאנחנו - אנשים שבאמצע היום משתבש להם המוח, שלא לדבר על כל היום - רבים מכפי שנהוג לחשוב. שמספרנו באמת עולה בהתמדה, ועדיין לא הצלחנו להסביר את עצמנו ביעילות שתמנע את מבטי התדהמה של זרים-שלא-יבינו. בעיקר בגלל שעדיין לא הצליחו להסביר לנו למה בדיוק זה קורה.

המטפל הראשון נתן לזה שם יווני נאה: אגורפוביה. חרדת-כיכרות בתרגום מילולי. חרדה מפני מרחבים פתוחים בתרגום חופשי. ובתרגום מדויק: גיהנום. כשההתקפים הלכו ותכפו והשאירו אחריהם חורבן פיזי (כי כל התקף כזה מסתיים בכאבי שרירים איומים) וחורבן נפשי בדימוי העצמי, התגלה הגיהנום במלוא תפארתו המרושעת. סוף לנדודים בהרים בסיני. סוף לנסיעות לחו"ל לבד, חופשייה כעגור פרא.

אחר כך התברר שהגיע הסוף ליכולת לעבור כביש לבד, וכך פוטר המטפל הראשון והגיע השני, שהציע הדמיה מודרכת ואילץ אותי לחשוב על מרחבים שבהם טוב לי ונעים. "בריכות", אמרתי לו. "בריכות כחולות וצלולות. רצוי אולימפיות". הוא לימד אותי לדמות שהכביש הסואן, המון מכוניות שעוד מעט יהרגו אותי, אינו אלא בריכה צלולה שכזאת. חודשיים נפלאים של חירות חלפו, ואז הגיע יום אביבי ראשון והלכתי לשחות. הייתי לבדי במים הקפואים כמעט, ואולי בגלל זה המציל זינק אלי כשראה שפתאום אני מקרטעת באמצע העמוקים אחרי כמה בריכות מדודות וסדורות של חתירה. זינק, הוציא אותי משם, ולא הבין למה אני חיוורת כל כך. "אכלת משהו מקולקל?", הציע ברחמים גדולים, "אפשר לעזור לך?".

המטפל השני פוטר.

האהבה

שנתיים לא הצלחתי להיכנס לבריכה בלי להיצמד לקיר. השחייה, המרגיען הרשמי שלי, היתה חלום רחוק בדיוק כמו הנדודים והנסיעות לבדי. בעבודה לא סיפרתי כלום, למרות שנסיעות הן חלק בלתי נפרד מהמקצוע שלי. מה לספר, שאני כבר לא יכולה לבד? ככה, פתאום? שמאחורי החזות האופטימית רובצת אישה מרירה ודואבת ומבוהלת? שכל שמועה על נסיעה צפויה כבר מחוללת את אותו התקף עצמו שיבוא בנסיעה?

מי שלא יכול לעבור כביש בכוחות עצמו לא יכול גם לנהוג, וכך התמכרתי למוניות. מי שלא יכול לנסוע לבד נאלץ בסופו של דבר לספר את הסיפור שלו ולצאת מהקונכייה שאליה נדחקים אנשים הסובלים מחרדות.

היה לי אוסף קטן של חברים שמדי פעם נקראו לנסוע איתי לחור נידח בעולם, תמיד על חשבוני ותמיד ללא ידיעת הממונים עלי. בוורמונט ובברזיל, בלנזרוטה ובלונדון ובפריז הלכתי צמודה-צמודה אליהם, בתחושה ברורה שבעוד רגע קט היקום כולו מתמוטט עלי, וזהו, די, נגמר. כמה מהם נשאו אחר כך חבורות על הזרוע שאליה נצמדתי, ואני בכלל לא ידעתי באיזה כוח אפשר להיצמד כשהחרדה מכה ומצמיתה.

בשלב הזה היה בן זוג שהודיע שככה אי אפשר, והלך. שנים האמנתי שאין בעולם אדם שירצה לחיות עם אישה שבכל רגע נתון יכולה להתפרק לו מול העיניים; האמונה היתה חזקה די הצורך להבריח את אלה שבכל זאת ניסו, עד שהגיע המפוכח מכולם ותבע לקרוא את כל הספרות הרלוונטית למצב. קרא, והודיע לי שלעולם לא יציל אותי מעצמי באמצע התקף ושאסור לי לצפות שיציל אותי, אבל אם יהיה דרקון אמיתי בשטח, הוא מבטיח להרוג אותו. זה לא היה קל, זה לא קל עד היום.

אגורפובים הופכים בקלות לאנשים שתלויים ברגליהם של אחרים: "מותק, לך תביא סיגריות-נורה-טישו. מותק, אולי רק הפעם תעמוד במקומי בתור בקופת חולים, ותקנה לי באותה הזדמנות צבע לשיער בסופרפארם ממול, מה אכפת לך, לך זה קל ואני הרי לא יכולה, אתה יודע שאני לא יכולה, נכון?".

הוא התעקש לומר לי שאני יכולה, ואני למדתי בשיניים חשוקות להיות קצת יותר הגיונית. להתעקש כמוהו על חלוקת תפקידים שבה אני נוטלת אחריות על מצבי ונמנעת ממניפולציות. לא להתחנן שישמש לי תירוץ להימנעות ממצבים קשים, אפילו כשכל תא בגוף שלי זועק מפחד ומכאב.

הנפש

עם השנים התברר בוודאות שגם בקרב מכרי אני לא לבד: פה ושם נחשף עוד אגורפוב. פה ושם שמעתי על זוג שאחד מחלקיו היה כזה, והזוג התפזר כי החלק השני לא עמד בעומס. המקרה הקשה ביותר שהכרתי לא יצא מביתו יותר מעשור. אפילו רופא השיניים שלו הגיע הביתה. בעיר שחיה ללא הפסקה בחוץ, הוא היה יקירם של כל השליחים, ואולי גם נושא תמידי ללעג: הנה זה שלא יכול אפילו לרדת לקיוסק להביא לעצמו סיגריות. במשך כמה שנים גם אני הייתי זאת שלא יכולה.

עם השנים הפכה העיר עצמה לטריגר בלתי נסבל. שאונה גדל והתעצם, מכוניותיה התרבו, כבישיה התרחבו, טרטוריה הטכנולוגיים - מקטנועים עד ביפ-ביפים של קופות רושמות, מצרצורי סלולרי עד להתנשפות מכונות אספרסו ונחרת אוטובוסים וסתם צעקות של חולין - הכל הלך והתעצם ובישר רעה, עד שישיבה בבית קפה היתה לסיוט. איש מלבדי, כך נדמה, לא שמע את כל הרעשים באופן שבו אני שמעתי אותם. לאיש לא היה מוח מעוות כזה שהופך כל שאון לסירנה, שלא יכול לעמוד בהמולת הסירנות הפנימיות, שמאותת על עומס יתר ורוצה הביתה מיד, ואם לא - יהיה התקף.

בשלב הזה של חיי, אחרי שהשארתי מאחורי שובל של מטפלים מפוטרים, מצאתי את זה שהיה הכי תבוני, שלא הפגין אמפתיה ריקה מתוכן, ושהבהיר לי מיד שאין ולא תהיה תרופת פלא. כל מה שהוא יכול לעשות עבורי, אמר, זה לנסות להתאים לי כדור קטן. ורוד? לא, אולי סגול, אולי כתום, אולי לבן מחורץ. היו שמות יפים בלטינית-ג'יבריש, היו מינונים משתנים, והיתה התמרדות כוללת של הגוף נגד כולם. כי כמו שהגוף שלי בגד בי ברגעים לא צפויים, כך הוא בגד שוב בחסות חידושי הפרמקולוגיה: ורוד או סגול או כתום, כולם עשו ממני מין זומבית למחצה שמגיבה באיטיות למה שמתרחש סביבה. שמזמינה שאלות כמו תגידי-מה-קורה-לך, שעונה בלעלוע כזה, אנ'לא'דעת.

היום אני יודעת מעט יותר. האמת המעציבה מאוד היא שהפסיכיאטרים אינם יודעים בדיוק איך פועלות התרופות מן הדור החדש והמופלא שהמציאו, אבל כל עוד הן פועלות, הן נרשמות. למרות שכמעט כולן משרות נמנום ואדישות, למרות שעם חלקן אי אפשר לנהוג או לשתות אלכוהול או בכלל להרגיש משהו, כי הן עלולות לשטח את הדבר הרב-ממדי שנקרא נפש. איך היא משתטחת? גם את זה, לצערי, אני יודעת היטב. בחסותם של הכדורים מן הדור החדש אפשר בהחלט לעבוד - בתנאי שלא חורגים משגרה, בתנאי שלא נדרשת יצירתיות.

בעבודה שלי יצירתיות דווקא נדרשת, אפילו מדי יום. הימים התחילו במסך מחשב ריק והסתיימו במסכים מלאים, אבל בינם לביני היתה פעורה תהום של תחושה - לא הרגשתי שזאת אני שממלאת מטלות, שזה המוח שלי שעובד, אלא מוחו של מישהו אחר, אפרורי ופקידותי משלי. וגם הגוף נדמה כבד יותר בחסות התרופות הללו, כאילו היה שייך למישהו אחר. איטי יותר, מסרב להישמע לפקודות פשוטות ומאוד מאוד לא שמח, ובמילים פשוטות: היעדר מוחלט של ליבידו. גם זה רובד של הנפש, אבל על פי הפסיכיאטרים תומכי התרופות, הנפש יכולה לחכות.

ואולי בעצם לא, כפי שהובהר בלשכתו של מטפל מספר תשע, שלעת עתה נקרא לו "האחרון". אולי מבחינה ביוכימית גרידא אנחנו רק אוסף רצפטורים ובאמת אחד או שניים נדפקו לי, איש אינו יודע מדוע, אבל באמת שהערים הגדולות סוגרות על יושביהן באימה. ומהקונכייה יש לצאת למקום שבו לא רק המוח, כי אם גם הגוף והנפש, ירגישו טוב יותר. "אולי האדם הוא מכלול ולא אוסף סימפטומים", אמר בפשטות.

החיים

ובכן, מה עושים לטובת המכלול? מתקפה משולבת. כדור כתום חדש, ואיתו פעילות פיזית שתחזיר לי את אמוני בעצם קיומה של קרקע מתחת לרגליים, קבע תשע. תמיד האמנתי ביתרונה של הרוח על פני החומר, אבל הוא אמר שלדעתו אין לי ברירה. יוגה או התעמלות, שחייה או טניס - הוא לא רצה להתחייב על הפתרון המתאים לי - יחזירו לי את האמון ביכולתו של גופי לשמור על עצמו גם במצבים קיצוניים. יש לזה גם הסבר ביוכימי, כמובן, כי בפעילות גופנית נאותה המוח מייצר אנדורפינים (הדברים האלה שעושים לנו הרגשה טובה כל כך אחרי מכון כושר, למרות העייפות, ואלה בדיוק הדברים שנדפקים אצל הלוקים בחרדות).

לקחתי את ההמלצות שלו לקיצוניות שעליה הוא בוודאי לא חשב. עבודה עם הגוף אכן הרחיבה את טווח הביטחון שלי על פני כדור הארץ בבלטה או שתיים, אבל עדיין נותרה סביבי עיר גדולה ומאיימת. זאת לא עצה, אל תנסו את זה לבד אם אינכם יכולים לשאת בתוצאות, אבל אני הבנתי שיחסי עם העיר חייבים להסתיים. עברתי דירה למקום שבו לא שומעים צפירות של אמבולנסים אלא ציוצים של ציפורים בלבד, ומכונית - פעם בשעה, בימים גרועים.

ועשיתי עוד דבר, יקר פחות וחשוב בהרבה: שיתפתי. את הבוס, את המשפחה, מעגל הולך ומתרחב של אנשים, אפילו זרים גמורים. סליחה, אני אומרת היום בפתח הגיהנום הפרטי שלי, שהוא מעבר חצייה תמים בליבה של העיר, סליחה, אני מרגישה קצת לא טוב ואני צריכה עזרה בלעבור את הכביש. וראו זה פלא, העולם מתמלא פתאום בזרים שמבינים את הדבר הפשוט והאנושי הזה, ושואלים מה אפשר לעשות. רק תעזור לי לעבור כביש, אני מבקשת. אחר כך יהיה קל יותר, אני אומרת ולפעמים מצליחה לגייס אפילו חיוך.

כשהכביש נגמר אני מחפשת קיר להישען עליו. נשימות עמוקות-עמוקות. הפעם, אני יודעת, אעבור את זה. במקום אחד במוח שלי ידוע היטב שגם בפעם הבאה אעבור את זה, ובמקום אחר, לעת עתה בלתי מזוהה, אולי כבר מתרקמת הפעם הבאה.

בינתיים אני לומדת במאמץ רב לא להפחיד את ילדי כשהם מתעקשים להתנדנד הפוך, או לגלוש במגלשה מקופלים ככדורים קטנים וראשם כלפי מטה. אני מתאמצת מאוד שלא להקיא את נשמתי בבעתה ומותחת חיוך גדול על פני הגולגולת. בינתיים הם לא רואים את הבעתה שמתחת לחיוך, לא מבינים מה נדרש כדי לומר להם כל הכבוד כשהנפש זועקת תפסיקו, אני לא יכולה. אסור לומר "אני לא יכולה". זה לא תירוץ ולא סיבה למנוע מהם לגלות את החירות שבתנועתם רבת החן בחלל שבו אני מדדה בקושי, בחלל שבו אני יודעת שזה יקרה שוב. זה יהיה על גשר של נהר בעיר זרה, זה יהיה בתיאטרון, זה יתרחש פתאום בטיול, זה יבוא כשאיאלץ שוב לנסוע לערים בלי הפסקות, ואם הכל יחמיר, זה יקרה אפילו בבית.

הסטטיסטיקה מלמדת שרוב האגורפובים הם נשים. פרויד ידע מדוע: זה נובע מקונפליקט לא פתור בין רצונן הלא מודע של נשים להיות יצאניות לבין הסופראגו שלהן. בגרמנית של ימיו המילה היתה  Strassengeher, בתרגום מילולי - הולכת ברחוב. בווינה של ימיו, נשים מהוגנות לא יצאו לרחוב לבד. היום אנחנו חכמים ונבונים יותר ומיזוגנים פחות, אבל עדיין לא ברור מדוע החרדה הזאת ואחרות מצמיתה נשים בשיעורים גבוהים מגברים. פעם, בעתיד הלא רחוק, אולי יבינו גם את זה. בינתיים, משנה לשנה, אני לומדת עוד ועוד על מסתרי המוח, הביוכימיה, הנפש - והגיהנום. עם השנים הוא נעשה יותר נוח.

אם למדתי ממנו דבר חשוב אחד, הוא זה: לטובתך, אל תסתגרי בקונכייה. דברי על זה עם כל מי שנדמה לך שיש לו לב גדול די הצורך להכיל, אפילו מבלי שיבין. דברי, כי למילים יש כוח לעזור, אם לא לרפא ממש. דברי, גם אם לא תצמח לך מזה ישועה אלא רק יד מיובלת של זר לאחוז בה כשאת עוברת את הכביש. כי בינתיים זה כל מה שיש, ואולי זה הרבה. הרבה מאוד.

*השם האמיתי שמור במערכת מתחת לתיק של רז