סיור בכפר בילעין: הצד האחר של הגדר

למרות שהתיירת ערכה לפני כחצי שנה סיור לגדר ההפרדה בבאקה אל גרבייה, הצורך להכיר מקרוב מה קורה בבילעין הלך והתחזק. מדי שבוע, בימי שישי, מתקיימת שם הפגנה של פלסטינים, יהודים ומתנדבים מחו"ל, והיא תמיד נגמרת רע: גז מדמיע, אבנים, כדורי גומי, כדורים חדשים שמנסה הצבא לפיזור הפגנות, מסתערבים מתוצרת "מצדה" של השב"ס שאין לה כנראה איפה להתאמן-על-חי, ועוד כהנה וכהנה ממתקים ותופינים, כדי להבטיח שיהיה שמח.

וכך מצאה עצמה התיירת מצטרפת לסיור-גדר בשבת, יום לאחר ההפגנה הקבועה, בתוואי הסימנים השרופים מהצמיגים שבערו כל הדרך מבתי הכפר לגדר.

יוצאים לדרך: מפגש ותיאום עמדות

אבל טרם נקדים את המאוחר – ההתחלה בתחנת הרכבת ארלוזורוב בתל אביב. מוצאים פינה עם דשא בלתי מפויח, האוויר שקט וצלול (שבת) ויושבים לסיבוב היכרות הכולל ניסיון להגדיר מה הסיבות שהובילו כל אחד ואחת לבוא ביום החופש היחיד בשבוע כדי לברר לעצמו מה קורה שם באמת, ומה עמדתו/ה בהתאם.

חלק מהדוברים השתייכו לבטוחים שנעשה עוול בבילעין וסביבותיה, אבל רוצים לראות במו עיניהם. השאר לסקרנים, שההתלבטות הביאה אותם. האוטובוס היה מלא. יש ביקוש לכיבוש.

בדרך לכפר: מחסום צבאי ונפשי

לאחר נסיעה קצרה, מה שבכל פעם מדהים את התיירת מחדש - כל כך קרוב, כל כך רחוק - הגענו לצומת הכניסה למודיעין, פנינו ימינה, ותוך דקה חלפנו

	המכולת של משפחת זייתונה. אין למי למכור (צילום: חנה קלדרון)

 על פני מה שהיה פעם הקו הירוק, שבוטל והועבר כמה קילומטרים מזרחה, וסומן במחסום. החיילים שאלו 'לאן?', בהיסוס-מה הם נענו: 'לבילעין', והתחילו בירורים. מאחר שבקדמת האוטובוס ישבו אנשים מבוגרים, החיילים השתכנעו שמדובר בסיור, ולא ביום חדש להפגנות, ושחררו אותנו לדרכנו.

הנסיעה לבילעין היתה מדכאת. דרך רצוצה לחלוטין העוברת בתוך שלושה כפרים: ניעלין, דיר קדיס וחרבתא. עוני, ערמות אשפה ענקיות בין הכפרים. המון שקיות ניילון, דווקא בצבעי כחול לבן. משחטות רכב - מצד הכיעור, וכרמים ומטעי זית שמציעים אפשרות אחרת - מצד היופי.

תחנה ראשונה: המכולת של משפחת זייתונה מתחזה למיני מרקט, דלת מצרכים. אין כסף לקנות, אין למי למכור. פוגשים את מוחמד אל-חטיב מהוועדה העממית לפעילות לא אלימה נגד הגדר. הוא וחבריו נמצאים במגע יומיומי עם ישראלים שוחרי טוב.

בדרך לעיר: חרדים לבריאותם

הם לוקחים אותנו ברגל לכיוון הגדר. לימיננו על הגבעות הקרובות משתקף לו המפעל הציוני החלוצי בדמות עיר ואם חדשה בישראל, רבת עגורנים, דווקא דוממת. (שבת). מתברר כי זוהי מודיעין עילית, חיבור של שלוש התנחלויות עירוניות לתפארת העדה החרדית - קריית ספר, מתתיהו ומתתיהו מזרח - כרגע 33 אלף נפש, עם תוכניות ל-300 אלף נפש אם ירצה השם.

וכדי לבנות עיר, צריך מחצבה. אז פוצעים את ההר הסמוך, ומייצרים אבק שכבר גבה 150 חולי ריאה בבילעין. "מרבית הזמן", טוען מוחמד, "יש רוח מערבית ואנחנו אוכלים את האבק, ובימים המעטים בשנה שיש רוח מזרחית – המחצבה מושבתת", שהרי אי אפשר לפגוע במשפחות חרדיות על ילדיהן המרובים.

אבל כל זה הוא רק מבוא לאכסדרה. מתקדמים לעבר הגדר, חיילים מקבלים את פנינו, בודקים פעם נוספת אם אין כאן ניסיון להערים עליהם ולהפגין. ואנחנו מקבלים הסבר מהוועדה העממית למה מזה תשעה חודשים נערכות כאן הפגנות: "לפני ארבע שנים, ב-2001", אומר מוחמד, "שמו גדר, ומאז אוסרים עלינו להגיע לאדמות שלנו. מדובר ב- 2,300 דונם, 10,000 עצי זית שאנחנו לא יכולים לטפל בהם ולמסוק. החרימו אותם". השטח הזה, מתברר, יועד לתוכנית המתאר של מודיעין עילית, לאותם 300 אלף נפש עתידיות, "בעוד שעלינו אסרו להגיע לחלקות שלנו".

בדרך לבג"ץ: "חרדים זה שמורת טבע?"

איפה הצדק? הוא שואל. "אם היו עושים מעבר בגדר, אפשר היה להמשיך לעבד ולחיות מהאדמות שלנו, אבל הפקיעו אותם וזהו. את האלף האחרונים טענו שלוקחים כדי להקים שמורת טבע. חרדים זה שמורת טבע?"

היו ניסיונות של פנייה לבג"ץ אבל שלושת הראשונים נכשלו, לדבריהם, בשל

עורך דין לא מיומן, ועכשיו מתבררת פנייה באמצעות עו"ד מיכאל ספרד המנוסה. עמדנו והסתכלנו מעבר לגדר התיל וכביש המערכת. לראות ולא להאמין, ולהיזכר שהכל בעצם בחסות שני שרים יוניים – שר השיכון והבינוי, יצחק הרצוג, ושר הפנים (לצורך אישור הקמת העיר) אופיר פינס.

אחר כבוד הוזמנו לשיחה בגג המועצה המקומית. ראש המועצה, חברים בוועדה העממית וכסאות פלסטיק לבנים מוכנים במעגל. מהגג אפשר היה לראות איך הכפר העני נותר ללא חלקות אדמה (1,200 דונם, כולל בתים) אפילו כדי לגדל כמה ירקות ועופות לצריכה עצמית, במצב של 90 אחוזי אבטלה.

בדרך החוצה

שמונה בני הכפר עובדים בבניית מודיעין עילית. אחד מחברי הוועדה העממית מסנן קללה כשהם מוזכרים. חברו אומר שהם נמצאים במצב אבסורדי: חייבים להביא אוכל לילדים, וברגע שיימצא להם מקום חלופי – יעזבו.

הדרך חזרה הייתה מדכאת עוד יותר. השמש השוקעת מוקדם הבליטה את היופי. אבק לא נישא מהמחצבה, וילדים קטנים נופפו לנו לשלום. אולי הם חושבים שאפשר אחרת.

פרטים על הסיורים המאורגנים על ידי קואליציית נשים לשלום ותעאיוש: שלי, 8575728 - 050, shellynativ1@yahoo.com.