טרוויאטה עם שפם

באופרה "לה טרוויאטה" של ורדי הגיבורה ויולטה מתה בסוף המערכה השלישית. חבל שהפעם היא לא מתה כבר במערכה הראשונה: או אז היינו הולכים מוקדם ולא צריכים לסבול את אלנה מושוק שהיא סופרן נטולת אש בקול וחפה מכל ביטוי דרמטי מרגש על הבמה.

מושוק מצוינת בקפיצות אקרובטיות אל הצלילים הגבוהים, אבל לא מסוגלת לגעת במחוזות הרגש. השירה שלה מצלצלת כמו ברזל קר. יבש. במערכה השנייה היא שרה "אלוהים רחם עלי". האמנתי לה. גם אני אז רציתי לקום ולשיר "אלוהים רחם עלי".

לטנור לוקה קנוניצ'י יש קול שדומה לזה של עוזי לנדאו: חלול ומלא חלודה. לפחות הבריטון ג'ונתן סמרס היה משכמו ומעלה: רך. רגיש. אנושי. זמר מעולה. קרן האור היחידה בהפקה הזו.

והשיא – הבימוי הגרוע של זפירלי, כמותו לא נראה שנים אצלנו. הבמה מלוקקת. כמו הוציאו אותה מהנפטלין: הכל צפוי מראש. והתוצאה: טרוויאטה עם שפם. לו היה הבימוי עכשווי, ו/או קצת מקורי ואחר, ו/או נוגע בעצבים הפתוחים – דיינו. אך לא.

תזמורת ראשון-לציון צילצלה כמו תזמורת בצורת. המנצח מסימיליאנו סטפנלי הוא לא חלב ולא בשר. והמקהלה, אוי המקהלה, שרה ונראתה כמו בתנועת הנוער. חבל על הכסף. לשכוח ולא לזכור.