עוזב ביבבה

”כך בא העולם אל קיצו", כתב ת.ס. אליוט, "לא בפיצוץ אלא ביבבה". מי שחשב ששמעון פרס עוזב את מפלגת העבודה בפיצוץ, קיבל לא יותר מיבבה חרישית. מי שמדבר על "רגע היסטורי", שוכח שפרס עזב את מפלגת העבודה לפני שנים רבות, בוודאי מאז 1996. כבר כמעט עשר שנים שרק צילו מרחף מעל למפלגה, מאבן אותה ומונע ממשהו לצמוח תחתיו. בינתיים פרס עצמו הפך ליישות כל כך חסרת ממשות פוליטית, שכשהוא עוזב - מה שנשמע אינו טריקת דלת, אלא אנחת רווחה, מוחנקת בכף היד כדי שאף אחד לא ישמע.

לא ברור אם עמיר פרץ הוא צדיק, אבל ברור שמלאכתו נעשית כמעט מאליה. מה שאהוד ברק ניסה לעשות בסכינים ונכשל, נופל ליד של פרץ כמעט מאליו, בחסדי פילוג הליכוד על ידי שרון (שמצדו, נהנה מהמהפך במפלגת העבודה למרות שהוא מעמיד פני סובל).

ברק ניסה לבעוט את פרס למעלה ולא הצליח; פרץ אפילו לא היה צריך להעליב אותו. דור שלם, שנדמה היה שהמפלגה אינה קיימת בלעדיו, נכחד מבלי שתיפול שערה משערות ראשה.

פרס הולך אל שרון בלי לקבל דבר. במסיבת העיתונאים שבה הודיע על פרישתו מהליכוד נשאל שרון על פרס, ודיבר על כך שלמיטב ידיעתו פרס מאס בפוליטיקה, ורוצה "להתמקד בנושאים חשובים כמו פיתוח הנגב והגליל". זה היה רמז עבה כאריאל שרון עצמו, שהוא אינו מתכוון להציע לפרס דבר (מלווה בחוד המורעל הרגיל של האירוניה המרושעת ששרון כה מתמחה בה).

בשבועות האחרונים דומה פרס לאותו מוכר ארטיקים מיתולוגי, ההולך על חוף הים וצועק "אני הולך!" רק כדי לשמוע את התשובה הידועה "לך!". החדשות הפוליטיות החשובות באמת של היום, אלה שפרץ השקיע בהן מאמץ של ממש, היו הידיעה ששלום שמחון נשאר. שמחון משפיע היום על הרבה יותר אנשים ממי שהיה ראש הממשלה, שר החוץ, שר הביטחון, שר האוצר - וסליחה על מה ששכחתי.

פרס כל כך התאיין, שאפילו השימוש שמנסה הליכוד לעשות ברגשות מפעם לא יצלח: בחרת שרון קיבלת פרס? על מי זה מאיים? לפני ארבע שנים עוד נזקק

שרון לפרס לצרכי לגיטימציה בינלאומית ופנימית, השקיע בו מאמצים – ארוחות בוקר, פיוסים וכיבודים – והקפיד שלא למתוח איתו את החבל. אחר כך גילה שעם פרס החבל הוא כה אלסטי, שאפשר למתוח אותו עד בלי די. בממשלה הנוכחית אפילו לא טרח להעמיד פנים שפרס חשוב לו.

אין שום טעם אפילו להזכיר, שלו ניצח פרס בבחירות הפנימיות בעבודה הוא היה היום תוקף את שרון בזעם, ואומר שאין שום סיכוי שימשיך בדרך השלום. אין שום טעם, מפני שמי לא ידע ללכת בזמן נגזר עליו המעמד המוזר והמביש של היום. הוא עוזב את העבודה מבלי שאיש יילך אחריו, מבלי שיישמע רעש כלשהו, בלי לעורר שום רגש ולגרום שום זעזוע.