הפרעות שינה

הספר "איש ישן" נפתח במוטו הלקוח מיומניו של קפקא: "אין צורך שתצא מהבית. הישאר ליד שולחנך והקשב. אפילו אל תקשיב, חכה ותו לא. אפילו אל תחכה, הווה מחריש ובודד. העולם יתמסר לך אז כדי שתערטלנו, לא יכול שלא להתמסר לך, כמוקסם יהא מתגלגל לפניך." את הלחש הזה משלח קפקא ממיטתו היישר אל דפיו של ז'ורז' פרק, אשר פורש את הרעיון לכדי ספר שלם.

הפילוסופים הצרפתים דלז וגואטרי, שספרם על קפקא תורגם לא מזמן לעברית בהוצאת "רסלינג", כתבו כי את יצירתו של הסופר הצ'כי אין לפרש באופן

הפניה בלשון 'אתה' מסבכת במשהו את תהליך הקריאה: הקורא שרגיל להימצא בעמדת הצופה, המציצן, חושד כי הוא הנמען של הסיפור, וכמו במדריך רוחני - הטקסט תובע ממנו משהו החורג ממסגרת הקריאה. החשד הזה אינו משולל יסוד, אבל כפי שניתן לראות אפילו מן ההבדלים בין הטון של קפקא לטון של פרק, הקורא נקלע למעשה לניסוי אנושי שבו מפעיל הקול הדובר את הגיבור.

ההמון ואני

הגיבור הוא סטודנט בן 25 המבקש לשקוע בשינה קיומית: הוא מתנתק מחברים, מלימודים, מצמצם את צרכיו, מבטל את תשוקותיו, מסתגר בביתו, או משוטט לבד ברחובות פריז. נוטש את העיר ומבלה בכפר אצל הוריו, שב אל העיר, מסתגר, שוב משוטט ברחובות, מנסה לשלוט בחייו באמצעות חוקיות שרירותית - מתמכר למשחק קלפים, מקפיד על שגרה קבועה.

מטרתו - אדישות, ריקנות, שוויון נפש כלפי הסביבה. כל אלה אמורים לחלצו מן המהומה האנושית, להעניק לו מפלט של שלווה, להבדילו מן ההמון. קולו של המספר מלווה אותו בכל צעד, לוחש על אוזנו בדיוק מצמרר את מעשיו, שודד ממנו את החוויה, מפקיע אותה לטובת הסיפור. הקול המונוטוני הזה, המופנה גם אל הקורא, ממחיש את הממד השכיח שקיים בניסיון לכבות את העצמי, את חוסר התוחלת שבפרקטיקה הזו. הסטודנט שוקע בדיכאון, מאבד עניין בחייו, פעולותיו הופכות מכניות. ואין זה מפליא, מאחר שכל נתיבי המילוט כבר מוצו וביניהם הניסיון לוותר על המאבק, שהוא חסר תועלת כמו המאבק עצמו.

הצעיר המערבי, שהוא גם הקורא הסביר של פרק, ספוג בדימויי התרבות שמייצרים אצלו את חוויית המרד, אך אלו דימויים שחוקים, שאולים: "ההרפתקאות שלך מתוארות כה יפה שההתמרדות האלימה ביותר לא תגרום לאיש להניד עפעף... שום דבר לא יעזור: המיטה שלך כבר מוצעת באולם השינה של בית המשוגעים, כלי האוכל שלך ערוכים על שולחנם של המשוררים המקוללים... הכל צפוי, הכל מוכן לפרטי פרטים".

ואולם פרק, שאינו משאיר אבן על אבן, מלעיג גם את העמדה הזו: גיבורו, המבקש להביסה באמצעות הפרישות והרהורי ההתאבדות, נתקל בסיפור נוסף שכבר נכתב, ברפרור הסמוי לברטלאבי - אותו פקיד סרבן אשר כבר הגחיך בנובלה הגאונית של מלוויל את רעיון התנגדות הפאסיבית ואיבוד הדעת.

המשבר כדימוי

קולו של הדובר הוא קולו של פרק, שכמו בספריו האחרים מביט בסיפורו בהומור אירוני מהול בחמלה. הניסיון לייצר נתיב מילוט נדון לכישלון, אולם פרק, במלאכת מחשבת מפליאה בדיוקה, ממפה עד לפרטים המזעריים ביותר את כל תוואי המילוט (הבלתי) אפשריים. לא בביטול ולא מתוך בורות הוא מבקר את המציאות של גיבוריו, אלא מתוך היכרות קרובה, הכי קרובה, מדויקת עד כאב.

כך למשל, אהבתו של פרק לפריז ניכרת משיטוטי הגיבור ברחובותיה, היכרותו הקרובה של המספר עם החנויות, המוזיאונים, מנהגי התושבים. "העיר", הוא כותב אליו לבסוף, "היא מה שמחזיק אותך בחיים" ואי אפשר להימלט ממנה, לא בטבע, לא בהתבודדות, לא בפרקטיקה רוחנית. "אין כל משמעות בירידה לתחתית, לא לתחתית הייאוש...לא לתחתית הבדידות הגאוותנית...לא למדת דבר כי הבדידות אינה מלמדת דבר, כי שוויון הנפש אינו מלמד דבר: זו היתה הטעיה, אשליה מקסימה וממולכדת".

בהקבלה לניסיון לשקוע בשינה קיומית, מתאר פרק באופן מפורט ומוכר כל כך, ניסיונות כושלים של הגיבור לשקוע בשינה רגילה, כלומר להכריח את גופו להירדם: "איך אתה יכול לא לחשוב על זה אם אתה בדיוק חושב על זה? זאת שאלה שאיש מעולם לא בחן ברצינות ואף על פי כן היא בעלת חשיבות: היו צריכים להיות טקסטים ברורים, שיאפשרו להתמודד עם מצבים כאלה", מקטר המספר בקולו של הגיבור - זוהי האירוניה הפרקיאנית במיטבה, אירוניה אשר מכוונת לכתיבה קיומית נוסח "הבחילה" של סארטר.

בעיני פרק, "המשבר הקיומי" אינו אלא פרי דימוי מלאכותי, שכבה סמויה נוספת בעטיפת הזהות המערבית, ולכן אינו יכול להיות חוויה אותנטית. מן הפער הזה - שבין הרישום הקרוב והמדויק של גיבוריו, לבין מבט העל האירוני - יונקת כתיבתו של פרק את כוחה. ב"איש ישן" אמן התיאור המופלא הזה מתגלה במלוא גדולתו.