בוא'נה בנות

הצעיר הכי זקן

איך הזמן רץ כשנהנים. הנה, רובי ויליאמס כבר בן 31, ומאחוריו כבר 14 שנים בביזנס וכמות עצומה של להיטי "מקום

ראשווון - בריטניה!". עכשיו, אחרי שסיים להגן באומץ על ההסנפות של קייט מוס, נפנה ויליאמס לשחרר את אלבום הסולו השמיני שלו. קוראים לו Intensive Care, והוא ודאי לא יבייש את 35 מיליון העותקים שנמכרו מאלבומיו הקודמים.

לא לשימוש מוזיקה עלמה

לפי הניירת מדובר ב"אלבום חדר השינה" של ויליאמס, והוא אכן הוקלט באתר הנחשק - שלהערכתי גדול לפחות כמו ארמון בקינגהאם ומאובזר כמו אולפני אבי-רוד. שותפו להפקה (שארכה שנה) הוא סטיבן "טין טין" דאפי, שהיה גם הסולן הראשון של דוראן דוראן וגם אמן נשכח בפני עצמו.

בראיונות שנתן לכבוד הדיסק ציין ויליאמס כמה להיטים ולהקות משנות ה-80 שהשפיעו עליו. כך למשל הוא סיפר שהשיר הפותח, Ghosts, הוא תשובה ל- Louise של "הליגה האנושית". עוד הזכיר אתWhen Love Breaks Down המופתי של

Prefab Sprout ואפילו את גאנג אוף פור וקראפטוורק. בין לבין הוא גם מלמל "ניל יאנג" והזכיר את השם המפורש - קית ריצ'רדס. לי כל העניין הזה נשמע יותר כמו שארית קטנה שהסתבכה לאלטון ג'ון בשערות של התחת אחרי ניגוב לא יסודי. אבל כידוע, על טעם ועל ריח אין להתווכח. מה שבטוח, שום אלבום בעולם לא יכול להיות מושפע גם מניל יאנג וגם מגאנג אוף פור. בטח לא אלבום של רובי ויליאמס.

"תאהבי אותי כאילו הייתי כסף מזומן", שר ויליאמס, ובצדק. הוא בהחלט שווה בתור ארנק, אולי בתור זיון - ואולי, יש מי שיאמרו, בתור פרסונת פופ. אבל לי באופן אישי אגו נפוח כזה מה זה מוריד, בעיקר כשהוא מלווה בכזאת כמות של קלישאות מוזיקליות.

ב-Intensive Care, כמו תמיד אצל ויליאמס, הלחנים הם לא בדיוק לחנים אלא יותר מין ערבול חסר בושה של כל הרמוניית פופ סרוחה שהוקלטה לפניו. אם יש מהלך מוזיקלי צפוי ודביק, תסמכו על רובי שישתמש בו. ובנוסף, היעדרו של השותף הקבוע שלו לכתיבה, גאי צ'יימברז, מוכיח באופן סופי שרובי בעצמו אחראי למוזיקה של רובי, וזאת כשלעצמה עובדה מדאיגה ביותר.

באשר לטקסטים, האלבום אמנם נפתח בשורות המרנינות (בתרגום חופשי): "הנני עומד כאן, ניצחוני / היחיד שגרם לך לגמור הוא אני", ומצטיין בעוד כמה וכמה הברקות נוסח ויליאמס. אבל יש משהו מעייף במישהו שהוא רק בן 31, וכבר כל כך רקוב. או כבר בן 31, ועדיין כל כך מתענג על הריקבון של עצמו.

הדואליות הזאת אופיינית למגה-סלבס כמו ויליאמס, שמצד אחד בורח מלונדון ללוס אנג'לס כדי לזכות בקצת שקט, ומצד שני מורח את פרצופו על כל שלט חוצות בלונדון כדי למכור עוד כמה מיליונים. הוא עצמו מודע לדואליות ומתייחס אליה בטקסטים, וגם מככב על העטיפה כשעל כתפו האחת שטן ועל השנייה מלאך. אז האיש אולי בטוח שהוא צאצא ישיר של אלוהים ואיזו זונה, אבל כשלאלוהים ולזונה יצא סתם קצת כסף מזומן - זה קצת מאכזב. ואם נראה לכן שהגזמתי תסתכלו על התמונה בעטיפה, זאת שהשמש זורחת לו מהזין, ואז תדברו.

בקיצור: החדשות הטובות - ויליאמס טוען שזה האלבום הטוב ביותר שלו. החדשות הרעות - יש סיכוי שהוא צודק.

רובי ויליאמס, Intensive Care, הליקון.

הנשים הכי ממהרות

"נשים שהקדימו את זמנן" היא כותרת המשנה של האוסף GRLZ, ולמרות שזה נשמע סקסי כמו ערב על גולדה בגילמן, מדובר בדיסק מעולה שהשירים בו הם פצצות חכמות אחד אחד.

האוסף כולל 12 שירים שכוחים מעידן הפוסט-פאנק, שהשתרע בעיקר בין השנים 79'-84', שהיו חזקות באקספרימנטליות מקושקשת ובלייבלים קטנטנים וחדורי אמונה. ובכל זאת מדובר בדיסק פופי וכיפי להחריד, שמתאים לתקופה הנוכחית יותר מכל חגורת ניטים. האייטיז (הסינטים והמלודיות כבר עמוק בפנים), יחד עם מנות גדושות של פאנק, סקא, אפרו-פופ, אינדי-ג'ז, אלקטרו, ניו-וייב וכל תת-ז'אנר גרובי אחר - ויש לנו פה מסיבמבה רצינית.

ההרכבים שמשתתפים בדיסק לא מוכרים לקהל הרחב, ורובם אף לא מוכרים לקהל הצר. הפחות אלמוני מביניהם הוא Bow wow wow, הרכב שמלקולם מקלארן רקח כדי לא להשתעמם בימים שאחרי הסקס פיסטולז. ההרכב כולל את שלושת חברי להקת האנטס - כשאת אדם, שהיה כבר זקן בן 25 עם יותר מדי מסקרה, החליפה ילדונת אקזוטית בת 14.

עוד משתתפים באוסף ננה שרי, כזמרת של ריפ ריג אנד פאניק; ההרכב המיתולוגי הסליטס, בגירסת כיסוי ל- I heard it through the grape vine ; וכן להיט הרחבות Mind your own businessשל דלתא 5. עם זאת יצוין שעיון מעמיק ברשימת הקרדיטים מגלה שההרכבים העלומים האלה הפכו או עבדו בהמשך עם להקות מרכזיות כמו קראפטוורק, גאנג אוף פור, סייקיק טי.וי ואחרים.

מה שכן, המניפסט שמלווה את האוסף מלא טענות חסרות שחר, כמו למשל ההכרזה שלפיה הלהקות האלה קידמו את מעמד האישה, שעד בואן היתה בסך הכל "נקבה רוחצת כלים ששולחת מבטים מעריצים בבעלה". זאת לא רק התעלמות מההיסטוריה של המוזיקה (ראי פטסי קליין), אלא גם מהעובדה שבסופו של דבר זה אלבום עם שירים שעל רובם חתומים גברים, לפחות בעמדות הנגנים והמפיקים. הבנות, ברוב ההרכבים, בעיקר שרות - שזה יפה מאוד, אבל לא בדיוק מתאים לבריקדה הפמיניסטית. למעשה, את הפן הפמיניסטי מספק בעיקר הצמד לודוס, עם טקסטים בשבחי החד-מיניות, וזמרת שהצליחה להרגיז את כל מנצ'סטר כשהחברות שלה פיזרו מאפרות עם טמפונים מוכתמים באדום בהופעה של הלהקה ב"האסיינדה".

בקיצור: עם כזה פלייבק - מי צריך פמיניזם.

Women Ahead of their Time - GRLZ, כרגע לא מיובא לארץ באופן מסחרי.

הסבתא הכי לוהטת

נדמה לי שאין כמעט נכד חובב סיפורת שלא שקל מעולם לשלוף את סבתא שלו משיממון חייה, לרענן אותה מריחות הנפטלין, לגרום לה לעטות שוב את השל והגרביונים ולדרוש ממנה שתספר לעולם את סיפור חייה. האחים אלינור ומאט, המוכרים יותר כ- Fiery Furnaces("הכבשנים הבוערים"), עשו את זה: יצרו עם סבתא שלהם, הגברת אולגה סרנטוס, אלבום קונספט המגולל את תהפוכות אהבתה משנות ה-20 ועד שנות ה-60.

ככזה, החדש של הפיירי פרנסס היה אמור להיות אלבום חשוב. הבעיה היא שאי אפשר באמת להקשיב לו. מצד אחד, המוזיקה שלהם אינה מיועדת להאזנה כרקע למשהו: אם אתן רוחצות כלים זה יגרום לכן לשבור צלחת, אם אתן מארחות - האורחים יעזבו בנימוס איפשהו בדיסוננס השני. מצד שני, הם גם לא בדיוק עושים מוזיקה שמיועדת להאזנה לבד, וזה בגלל שאין בה כמעט שום דבר מנחם. אבל כשמגיע רגע קטן כזה, בשיר Slavin' Away, שבו אלינור פשוט שרה קטע מלודי ומעט מלנכולי, האוזניים אומרות תפילת תודה - ומתנצלות שלפני רגע כמעט רצו לשמוע את רובי ויליאמס.

לצערי, ולמרות רגעים שבהם הגיטרות מזכירות את קפטן ביפהארט, החוויה כולה משולה לחזרה בת שבע שעות על הצגת הסיום של חוג תיאטרון החובבים של "משען". בכל זאת מגיע לאחים שאפו על החוצפה, האתגר, האספירציות האמנותיות והקול של אלינור.

בקיצור: כרגע עדיין מומלץ להפריד בין סבתות לרוקנרול.

פיירי פרנסס, Rehearsing my Choir, הד ארצי.

למה את חייבת לשמוע את פטסי קליין

פטסי קליין נולדה ב-1932, גססה ממחלה ב-1943, נפגעה קשה בתאונת דרכים חזיתית ב-1961, ונהרגה בדרך חזרה מקונצרט בקנזס-סיטי ב-1963. ואין מה לומר, מוות בתאונת מטוס פרטי, כזה שמתרסק אל ההרים, הוא בהחלט דרך זוהרת ללכת. בין מכות הגורל היא נהנתה ממעמד של כוכבת קאנטרי-פופ רצינית, וניהלה חיים די שקטים לצד בעלה השני צ'רלי דיק.

השירים שפטסי שרה - באופן כל כך מדויק וחף ממניירות, עד שנדמה שקולה הפך להיות קולה של האישה האוניברסלית - נכתבו כמובן על ידי גברים, והם זיקוק של רגשות נשיים מהסוג המיושן / נכון לנצח (מחקי את המיותר). האפשרויות כוללות חתונה עם הבחור הלא נכון, בגידה בבחור הכן נכון, הסתפקות בבחור שרק עושה לך טוב, שוטטות לילית שיכורה וחסרת מטרה, חרטה ביום למחרת; כל המנעד שם, על השולחן, בלי סימבוליקה ועם חרוזים.

כמו עם הרבה אמנים מהסדר גודל הזה, בחרי לך כל אוסף, שלמי עליו כמה שפחות וקווי לגשם שוטף. לסיכום, כמו שאומרת פטסי: אם הוא ילך, לך יישארו התקליטים.